שאלות ותשובות רמ״א · חלק י״ג סימן י״א

הדרך הרביעי דנהי דסהדי דקמסהדי על עיקר הכיעור סהדי שקרי נינהו כאשר העידו עליהם עדים כנ"ל, ואף שיש לפקפק ולהשיב דרוב מעשיהם הרעים של אותם האנשים בעו"ה הרגל מצוי באנשי דורנו ובפרט בקהלה קדישא דפראג ביותר מרוב ריבוי ההמון שהם כצאן אשר אין להם רועה, ס"ס מאחר שהוחזקו לרקים ופוחזים כאשר חקרו ודרשו הגאונים הנ"ל ואף אני הקטן אחריהם חקרתי ודרשתי שכל פומי שוה שקלים הם מסובין וא"כ איך יוכשרו לעדות כזו, בפרט מאחר שיש עדות שחקר האי זעליקמן הנ"ל אחר סהדי שיקרי ובא לשכור עדים עד שמצא סהדי שיקרי דזילי אאוגרייהו ובאותו הדבר קל להעיד כפי רצונו, וכבר ידוע שהרקים והפוחזים שאינם בדרך ישוב העולם ודרך ארץ וכ"ש במצות שפסולים לעדות כאשר כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות פי"א וז"ל, מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי הוא בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם, שכל מי שירד עד כך חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבאו לידו לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין ממנו עדות אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים ויש בו דרך ארץ מקבלין עדותו אע"פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה נמצאת אומר כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל כל עם הארץ בחזקת שהוא פסול עד שהוחזק שהוא הולך בדרכי הישרים וכל מי שיקבל עדות עם הארץ טרם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבאו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונם של ישראל על פי רשעים ע"כ, וכ"ש שמצורף לזה שמחמת שנאה ותגרא שכר לסהדי על ר' מרדכי כהן הנ"ל ובאו לנקום נקמת נפש ואף שהלכתא כחכמים דשונא כשר להעיד מ"מ גבי רקים ופוחזים פשיטא דפשיטא דלא מהימני. ולולא דמסתפינא מרבותיי וחביריי אמינא דשונא גמור פסול להעיד מדמסקינן ספ"ק דמכות הרוג יציל נרבע יציל, ופירשו התוס' משום שהוא שונא לו ואף שגבי נרבע סתרו זה הטעם ופירשו בע"א מ"מ גבי הרוג יציל כו' עומד זה הפירוש על אופנו מפני שהוא שונא לו וכן פירשו בפ"ק דסנהדרין וקשה הלא שונא כשר לעדות, ודוחק לומר דדוקא אליבא דר' יהודה פריך דפסל שונא לעדות דא"כ הל"ל הניחא לרבנן דמכשרי שונא לעדות אלא לר' יהודה מא"ל ועוד מאי פריך לר' עקיבא דדריש התם במתניתין מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה כו' דלמא הוא סבר כרבנן ור' יהודה סבר כרבי דאמר התם במתניתא בד"א כשהתרו בהם אבל לא התרו בהם מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש. ואמת שמצאתי בתוס' הגליון תוס' הישנים קושיא זו ובתימה עומד בודאי תימה וצריכה תלמוד קאמר והניחו לנו מקום להתגדר בו דבודאי שונא גמור כהרוג וכדומה לו פסול לעדות ולא פליגי אלא בסתם שונא היינו שלא דיבר עמו שלשה ימים כדאיתא התם להדיא במתניתין דבשונא כזה פליגי אבל שונא גמור שהוא לו כאחד מן הרודפים ומבקש להתנקם ממנו אין לך נוגע בעדות גדול מזה, כל היכא דאיכא למיחש שהוא עושה להנאתו פסלינן כאשר כתב הרמב"ם והטור וז"ל כל כיוצא בזה לא יעיד עליהם ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקרי המשפטים וידע הדבר הגורם לדבר אחר וידע הדבר להעמיד ולראות אם ידע שיש לו לעד שום צד הנאה בעולם בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאת הרי זה לא יעיד בה וכשם שלא יעיד בדבר שנוגע בעדות כך לא ידון עד כאן. כל שכן מה שראיתי כל דבר כתוב וחתום איך נגבו אותם העדים במרמה ותרמית ומראשו ועד סופו אין בו מתום וכזאת לא יעשה בישראל הכזונה יעשה את אחותנו והפב"ד העתקתי בסוף סיום הכשר היריעה, ומאחר שאותו כתב עדות בטל הכל שוא ותפל. והעדות השני שהגאונים דימו לדמות לכיעור אומר אני אף שהוא עדות כיעור להרחק ממנו מ"מ אין זה כיעור להוציא דאינו דומה כלל למה שכתב הרמב"ם שניהם יוצאים ממקום אופל דהיינו פירושו מקום סתר ומיוחד לעבירה להסתר דבר מה שאין כן בנדון זה שהוא בפתח הבית ועוברים ושבים מצויין בעיר גדולה כמוה ושומרי העיר סבבוה תמיד ולומדי התורה נעורים ומצויים להקיש על דלתות פתחי הבתים הפתוחים לרוחה ואין זה מקום סתר כלל, ואף זה היה בכתב ולא התירו לקבל עדות מפי כתבם אלא בדיני ממונות משום נעילת דלת ותיקון השוק כמו שכתב הרמב"ם אבל לא לעניין שאר דברים כגון קנסות או לאסור אשה על בעלה או לעניין עדות קידושין, והארכתי בעניין זה בפרק ארבעה אחין, רק אעתיק לפני רבותיי מעט מנהו וז"ל רש"י ז"ל פירש בחומש מפיהם ולא מפי כתבם מכאן שאין העדים יכולין להעיד בכתב ולשלוח לב"ד אחר וכתבו התוספות והרא"ש אין להביא ראייה לדבריו מהא דתניא בפרק מי שאחזו אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול לדבר אלא בכתב ורחמנא אמרה מפיהן ולא מפי כתבן שאני אלם שאינו ראוי להגדה כלל כדאמרינן בעלמא כל שאינו ראוי לבילה בילה (אינה) מעכבת כו', ור"ת נהג שישלחו עדים עדותן לב"ד בכתב ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שזוכרין עדותן אף שאפשר לומר ששכחו עתה מ"מ בעת שכתבו היו יודעים ואם יראו בכתב יזכרו, ומדברי הרמב"ם יראה כרש"י שכתב בפ"ג דהלכות עדות וז"ל, דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מדברי סופרים שחותכים דיני ממונות בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, וכתב הטור עליו הרי שלא התירו אלא לחתום בשטר, ומ"מ נהגו העם כר"ת לשלוח העדות בכתב למקום אחר היכא שמכירין חתימתם, והנראה בעיני דלאו משום דינא הוא אלא משום תיקון העולם ותיקון הסוחרים ההולכים למרחקים מביתם לשוקא לטרוף להם חוקם ולוים ופורעים ומקיפין ממקום למקום שלא יהא צריך כל פעם ליקח עדים עמו, ואולי אף הרמב"ם מודה לזה, ומה שכתב שהתירו לרבותא דסיפא קאמר כמו שמסיק ואין דנין בעדות שבשטר בענייני קנס ק"ו מכות וגלות, וכן נראה עיקר כרש"י ורמב"ם שאין לדון על פי עדות בכתב א"ל בדיני ממונות נוהגים היתר כר"ת אבל בדיני קנסות וכן בעדות על אשה שזינתה או לפסול עדות אין דנין ע"פ השטר וכן עדים מעידים על הקידושין בכתב ידן בלא ב"ד כאשר כתב הרשב"א בתשובה וז"ל, ועל עדות שאמרת אם מקבלים מפי כתבם אין עדות שבשטר עדות אלא בשטר שיעשה בדעת המתחייב כשטר מקנה שממנו אנו למידין שנאמר וכתוב בספר וחתום וגו' שהמוכר צוה לכתוב ולחתום וכן כל כיוצא בזה אבל כל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם ולא מפיהם הוא זו, וזה שאמרו הודאה מפי שנים וצריך לומר כתובו שאם לא צוה אין להם לכתוב ואם כתבו שלא מדעתו אין עדותם עדות, וכדאי' בפ' זה בורר (כ"ט:) דגרסינן התם ההיא אודיתא דלא הוה כתיב בה אמר לנא כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרווייהו היינו דר"ש בן לקיש דאמר חזקה אין עדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול כלומר וה"נ חזקה לא חתמו אלא א"כ אמר להם חתומו והבו ליה מתקיף לה רב פפי מי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואינהו ידעי שאלו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי, אלמא טעמא דידעי הא לא ידעי פסילי, והכא נמי אם כתבוהו וחתמוהו העדים שלא מדעת המתקדשת אין סומכים על עדות זה עד שיבואו ויעידו בפניהם והאריך ואני קצרתי, וכ"ש היכא שחזר בו שאין ממש באותו עדות ואפילו כאבק פורח להבאיש שמן רוקח, ואינו, ושאר עדות של נשים וקטנים פשיטא שאין ממש בעדותם ואין ממש בדבריהם כאשר כתבו הגאונים הנ"ל בפסקים באר היטב. ושוב בחפזי עיינתי בפב"ד שהובא מק"ק פראג והיא כתובה בסוף הכשר היריעה וכתוב בה שיש תקנה והסכמה בקהלה שלא לגבות עדים בב"ד אלא בפניהם ובפני שני שמשים וסופר דמתא ואף מהר"ר יהושע שהוא מצד שכנגדו פיו הודה בדבר א"כ פשיטא שנתבטל ונתהרס כל בנינו אשר בנה אותו זעליקמן הנ"ל בכל תחבולותיו בעדות לשוא עמלו בוניו בו דפשיטא דתקנת הקהלה תוכל להפקיע העדות אפילו שהוא עדות כשר כאשר כתב הרשב"א בתשובה וז"ל, מה שהקהל עשו תקנה מחמת הפריצין שכל מי שיקדש אשה שלא במעמד עשרה שלא יהיו קידושיו קידושין שורת הדין נראה בבירור שרשאין בני העיר לעשות כן ובלבד שיסכימו בכך אנשי העיר ואם יש שם תלמיד חכם ולא הסכים עמהם לא, והטעם בזה לפי שהציבור יכולין להפקיר ממונו של זה ונמצא כמקדש בממון שאינו שלו וכמו שאמרו בכמה מקומות בתלמוד אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ובפרק חז"ה אמר אמימר תליוה וקדיש קידושיו קידושין רב אשי אמר באשה ודאי אין קידושיו קידושין הוא עשה שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה, וביבמות פרק ב"ש ההוא עובדא דהוה בנרש דאיקדשא כשהיא קטנה וגדלה ואותיבוה אבי כורסיה אתא איניש אחרינא וחטפה מיניה ורב חננאל תלמידיה דרב הוה התם ולא אצרכה גיטא מבתרא אמר רב אשי הוא עשה שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה דבכל מקום הפקר ב"ד הפקר כו' עד ומעשה היה בעירנו ודנתי בדבר לפני רבותי ומורי הרב ר' משה בר נחמן הודה לדברי. ומ"מ עוד צריך להתיישב בדבר עכ"ל התשובות. ומה היה צריך נמי לטעמא דהפקר ב"ד הפקר ואף א"ת שיש חולקים על דבריו היינו משום דבעו להפקיר דין עדות שהוא כנגד תורתנו דכל שנים כמאה עדים דמי אבל הכא שתקנת והסכמת הקהילה לאוקמה אדינא דאורייתא שהרי מן הדין אין גובין עדות אלא בפני ב"ד כדי שיבא בעל השור ויעמוד על שורו אלא שבאתם להקל ולומר שהתירו בעדות ממון לקבל ע"י אונס, וה"ה בדיעבד אפילו בלא אונס כדעת הראב"ן וכמו שהקילו לגביה לעניין דרישה וחקירה פשיטא שיוכלו לתקן שלא ישתנה מדינא דאורייתא ובטלו כל הדעות שהוגבה שלא בפניה ולא בפני השמשים והסופר ונתרועע כל היסוד ונפל כל הבנין: