שאלות ותשובות רמ״א · חלק קכ״ד סימן ד׳

גרסינן ע"ז פרק רבי ישמעאל גופא אמר רב תינוק בן יומו עושה יין נסך וכו' וקאמר התם דשמואל לית ליה דרב וכו', וכתבו שם התוספות דאית ליה לשמואל דתינוק בן יומו אינו עושה יין נסך ומותר אף בשתייה וה"ה קטנים שאינן יודעין בטיב ע"ז ובן יומא לאו דוקא כו' עד ופסקו ה"ג ור"ח כשמואל וכן מצא ר"י בתוספות תלמידי ר"ת דפסקו הלכה כשמואל וכו' עד ועוד פירשו רשב"ם והריב"ן בשם רש"י שכתוב בתשובת הגאונים כי בזמן הזה אין אסור הנאה במגע כותי כי עכשיו אין רגילים לנסך לעבודת אלילים וחשובים כאין יודעין בטיב ע"ז ומשמשיהן והוו להו כתינוק בן יומו. ועל זה אנו סומכים לגבות יינם בחובות, ועל דבר זה שלח ר"י לר"ת הא חזי דמינך ומאבוך ומאחיך משתרי מגע כותי ביין לעלמא אפילו בשתיה דאחיך פסק בשם אביך [אבי אמך] ר' שלמה דהכותים בזמן הזה אינן חשובים אלא כתינוק בן יומו ואתה פוסק בתינוק בן יומא כשמואל דאמר שאינו עושה יין נסך לאסור אף בשתייה והשיב לו ר"ת כי התלמיד נבהל לפסוק וטעה (וחס ושלום לא עלה על לבו) אלא הלכה כרב וכו' והאריכו שם בזה, וכתבו לבסוף וא"ת כיון דגזרו על ניסוך הכותים הו"ל דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו, וי"ל דלא גזרו אלא על המנסכים וכיון דהשתא לא הוו מנסכים לע"ז ויש לתלות כו' עד מיהו קשיא סתם יינם היאך נתיר בהנאה כיון שגזרו על סתם יינם משום בנותיהם, והא גם עתה שייך זה הטעם. וי"ל דמאי דגזרו על סתם יינם לאסור בהנאה יותר מפתם ושמנם היינו משום דשכיחי לנסוכי לע"ז, אבל עתה שבטל ניסוך שאינו יודעין בטיב ע"ז דיו להיות כפתם ושמנם או כבשולי כותים לאסור בשתייה ולא בהנאה והמחמיר תע"ב עכ"ל התוספות. ודברים האלו כתב הרא"ש בארוכה וכתב לבסוף מ"מ ראיה ברורה אין לנו להתיר סתם יינם בהנאה אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין עכ"ל, וכן כתב הטור סימן קכ"ג דברי הרא"ש. ומעתה אני אומר כי אע"ג שכל הפוסקים האחרונים הסכימו לדברי ר"ת האחרונים שהלכה כרב בענין תינוק בן יומו ואסרו סתם יינם בשתייה לכל הפחות והעובר על דבריהם את פושעים נמנה והוא בכלל ופושעים יכשלו בם, ואדרבא מקצת פוסקים אוסרים אותו אפי' בהנאה, מ"מ קצת ראיה לבני מדינות מעהרין וכדומה להם לומר שקבלו מאבותיהם לנהוג היתר באיסור זה, כמו שבני ריינוס שאוכלין חלב הכרס כי סמכו על המורה שהתירם במקומות ההם אע"פ שהוא באיסור כרת לדעת החולקים, וכל שכן באיסור סתם יינם שיש לסמוך על המקילין דהיינו ה"ג ור"ח ור"ת הראשונים שפסקו כשמואל שמתיר בתינוק בן יומו אפילו בשתייה וה"ה בכותים בזמן הזה דדמי לתינוק בן יומו, ואע"פ שטעם זה אינו מספיק רק למגע כותי ביינות שלנו אבל לא בסתם יינם שנאסר משום בנותיהם וכמ"ש הרא"ש והטור בהדיא וז"ל אחר שהביא כל דברי התוספות וטעמים אלו מספיקים למגע כותי ביין שלנו, אבל סתם יינם שאסרו בהנאה משום בנותיהם אין טעם להתירו, וכן נראה מדברי התוספות שר"י לא קרא תגר על דברי ר"ת הראשונים אלא על מגע כותי, שכתב חזי דמינך ומאחוך ומאבוך תשרי מגע כותי לעלמא וכו'. (וכן מבואר נגלה בכל דברי הפוסקים), מכל מקום יש למקילין מקום לומר מאחר דכתבו התוספות לבסוף דמאחר שאין בזמן הזה חשש ניסוך דיו להיות כפתם ושמנם ובשוליהם לאסור בשתייה ולא בהנאה וכו', ומעתה דבפת נהגו בקצת מקומות להקל כי לא נתפשטה ברוב ישראל מטעם שאמרו בירושלמי פת עממו עליו והתירוהו מפני חיי נפש, וכמו שנתפשט היתר בפת בכל המקומות כן נתפשט להם היתר היינות במקומות שנהגו להקל מפני חיי נפש, שהרי אין להם לשתות כי אם יינות ובקושי להם להכשיר היינות כמו לאפות הפת בשאר מקומות, ואע"פ שאין דומה לפת שהתירו אותו במנין משא"כ ביינות וכל דבר דנאסר במנין דצריך מנין אחר להתירו מ"מ נוכל לתלות ולומר כי אפשר שמתחלה לא גזרו בכה"ג וכמו שכתבו התוס' לענין איסור הנאה וס"ל דבכל מקום שאין בו חשש איסור ע"ז לא חמיר משכר של כותי דאמרינן פ"ק דע"ז דאסור משום חתנות ואפ"ה אמרינן התם רב פפא מפקי ליה אבבא דחנותא ושתי רב אחי מייתי ליה לביתיה ושתי, וה"ה ליין בזמן הזה אע"ג דגזירת יין היא חמורה מגזירת שכר דלא מצינו איסור ההוא לא במשנה ולא בברייתא רק נגזר בימי האמוראים כמ"ש התוספות פ"ק דע"ז, ומ"מ נוכל לומר היינו דוקא בזמנם שהיה סתם יינות אסור בהנאה ואפילו במגע כותי, אבל לדידן דאינו נאסר בהנאה כלל לא עדיף משאר גזירות של בנותיהם. כל זה נראה לי בטעם המקילין במדינות שאין שום דבר לשתות כי אם יין, וחלילה לי לומר לסמוך על דברי כי לא באתי רק כמטהר השרץ מדין ק"ו אע"פ שהוא טמא מן התורה, כן אני אומר בדבר זה שלא באתי רק להראות קצת פנים להתיר אבל לא לסמוך ע"ז כלל, כ"ש במקומות שלא נהגו בו היתר ותפסו האמת בידיהם שהוא אסור שאסור לשנות, וכל הפורץ גדר ישכנו נח"ש דרבנן, שכל העובר על דבריהם חייב מיתה. ומ"מ יצא לנו מדברים אלו התועלת הנ"ל שלא מקרי חשודים ואינן מזידים רק שוגגים ויש להם על מה שיסמכו במדינתם שנדמה להם כהיתר. ואע"ג דמתשובת הרשב"א שהביא הקרא"ו סי' קי"ט משמע דאע"ג דלא מקרי חשוד בדבר איסור שנדמה לו כהיתר מ"מ אינו נאמן על אותו דבר עצמו, מ"מ הרווחנו במה שלא נקראו חשודים שיש להאמינם על זה בשבועה ואין דינם כשאר חשודים שאינן נאמנים אפילו בשבועה כמ"ש הריב"ש בתשובה, דשאני התם דהואיל וחשוד לעבור ואינו חושש על שבועת הר סיני ה"נ שאינו חושש על שבועתו כמפורש בדברי בר ששת, אבל אם נדמה להם כהיתר אינו חשוד על השבועה כלל ונאמן, מידי דהוי גבי שבועת ממון דלא אמרינן מגו דחשידי אממונא חשודים אשבועתן ודוק. ועוד נוכל לומר תועלת שני שאין לדקדק בו יותר מדאי בזמן הזה, מכ"ש במה שאמרו אין מדקדקים ביין נסך. ונראה דזהו התועלת במה שאמרו בסנהדרין שאין ממנים בסנהדרין רק מי שיודע לטהר השרץ מן התורה, כי אז מאחר שיש לו פנים לטהר אין לנו להחמיר בו יותר ממה שמצינו שאסרה תורה או חז"ל והבו דלא לוסיף עלה, וכמו שאמרו בכ"מ לענין מעמד שלשתן דהוי כהלכתא בלא טעמא והבו דלא לוסיף עלה. ועוד תועלת שלישי להקל במה שכתב הריב"ש בתשובתו סי' רנ"א דיש מחמירין להתרפאות ביין נסך אפילו במקום סכנה הואיל ונאסר משום ע"ז דינו כעצי אשירה שאסור להתרפאות משם, ויש מתירים במקום סכנה, מ"מ בדליכא סכנה אסור אם לא שלא בדרך הנאתו, והאריך שם בזה, וכן מחמיר בתשובת הרשב"א סי' קכ"ג לעשות מרחץ מסתם יינם במקום דליכא סכנה וכו', דכל הני משרי שרי, ולא מבעיא במקום סכנה דיש להקל, דהרי מה שאסרו במקום סכנה הוא מכח חשש ע"ז וכבר נתבאר דאין בזמן הזה משום אסור ע"ז כלל רק משום בנותיהם וא"כ פשיטא דשרי אלא אפילו במקום שאין בו סכנה שרי ליהנות ממנו כמו שמתירים שאר הנאות לישא וליתן בו שפשט המנהג להתיר כ"ש שנוכל לומר דבמקום צערא לא גזרו רבנן, ונראה דאפי' בשתייה יש להקל אם הוא חולה אע"פ שאין בו סכנה. ואף ע"פ שהריב"ש סיים בתשובתו הנ"ל דאפי' מאן דמתיר הנאתו מ"מ באכילה ובשתייה אסור כמו שפי' הרמב"ן בהדיא עכ"ל, נראה היינו דוקא לדעת המחמירים בזמן הזה בסתם יינם והוא דעת חכמי הספרדים אשר הרמב"ן נמשך אחריהם, והוא דעת הריב"ש ז"ל, אבל לדעת חכמי צרפת שהקילו בדבר מטעמים הנ"ל גם בזה יש להקל לפי צורך הענין, ולפי עיני המורה, ולא עדיף בזמן הזה משאר גזירות שגזרו חז"ל. (וכתב הסמ"ג שר"י לא היה לו פעם אחד יין ושלח לאלצורא ושמע שלא היו נזהרים יפה מניגוב ואעפ"כ שתה ממנו כל ימות הקיץ מפני שלא היה בריא ואח"כ צוה להכשיר את החבית עכ"ל. הרי קמן שיש להקל במקום הצורך, ואע"ג דשאני התם דלא הוי אלא חשש בעלמא מ"מ הוא לא היה חולה רק שלא היה בריא קצת), וכל זה לחולה שאין בו סכנה דהיינו ששוכב על מטתו ומתאוה ליין וצריך אותו לרפואתו והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות, אך אמנם מי שהולך על משענתו רק שיש לו איזה מיחוש לא מקרי חולה וכמו שהזכירו הפוסקים לענין אמירת שבות לכותי במקום חולי שאין בו סכנה. וכ"ש למי שהורה היתר בעצמו להקל בתאוות נפשו למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו, וכל המחמיר תע"ב, וחיים ושלום: