שאלות ותשובות רמ״א · חלק י״ב סימן ה׳

ומהשתא אבאר כל נדון דידן מתשובה זו כי כל מה שהעידו השני עדים הראשונים עם הנשים והקטנים אינו כלום דהא פסק הר"ם דר' שאלתיאל ובניו אינם רק כעד אחד מאחר שקרובים הם והתם דכל אחד כשר בפני עצמו נשאר עד אחד אבל במקום שכולם פסולים וכל אחד בפני עצמו אינו כשר א"כ כולם אינם כלום וכלא נחשבו. וגם שמעינן מתשובה זו דאין לאסור משום קלא אע"ג דהוה קלא דלא פסיק היכא דידוע לנו שעל פי עדות רעוע נעשה הקול. כ"ש במקום אויבים דליכא למיחש כלל לקלא, וגם אין לאסרה כלל או להפסידה כתובתה משום צירוף הרבה דברים מכוערים שראו בה דאין לך דברים מכוערים גדולים מאלו שכתב בתשובה הנ"ל והיו אומדנות המוכיחות ואפ"ה לא אסרה מהר"ם או הפסידה כתובתה אע"פ שהיה עד אחד בדבר מכוער והבעל האמין שם לדברי העד, וכך כתוב בתשובת מהר"ם עצמו והיא במיימוני סוף הלכות נשים דעד אחד בדבר מכוער אפילו נאמן עליו כבי תרי לא מהני לא להפסידה כתובתה ולא לאסרה עליו, ומה שכתב לבסוף כללא דמילתא כו' היינו משום דמחשב מוהר"ם מעשה ההוא לקולא בזנות כמו שיתבאר לקמן אבל בעדי כיעור כנדון דידן שכל העדים פסולי עדות הם פשיטא דאין לאסרה משום הקול מק"ו מתשובת מוהר"ם. אך צריך דקדוק במה שבעל אשה זו אומר שמאמין לדברי המעידים וא"כ איכא למימר דשוייה עליה חתיכה דאיסורא כדאמרינן פרק האומר בעובדא דההוא סמיא דא"ל אי נאמן עלך כבי תרי זיל אפקה כו'. ומ"מ נראה דאף טענה זו אינה כלום, חדא דהרי כתבתי לעיל בשם תשובת מוהר"ם דעד אחד בכיעור לא מהני כלום ואע"פ שקצת משמע במרדכי דמשוה עד כיעור לעד טומאה שכתב ואי ליכא עדות כיעור אלא בעד אחד אי מהימן עליה כבי תרי אסור לקיימה כו' מכל מקום על כרחך הכי פירושו אי ליכא עדות כיעור אלא עד זנות אי מהימן כו' דאל"כ הרי כל דברי המרדכי שם המה תשובת מהר"ם וכבר כתבתי בשמו דלא מהני, אלא ע"כ צריכים לבאר דברי המרדכי באופן הנ"ל. ועוד דהרי כתב המרדכי וכן כתב הרמב"ם וז"ל מי שראה אשתו שזינתה או שא"ל אחת מקרובותיו כו' ש"מ בעד אחד בזנות קאמר, ובתשובות מיימוניות שהוא דברי מוהר"ם עצמו אינה כתובה כך אלא כך כתוב בתשובה אי ליכא עדי כיעור אלא אותו העד שמצא כותים מגפפים אותה אי מהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה ואפילו עדות אביה בלבד שהעיד שזינתה כו' משמע דוקא בכה"ג שהיה העד מעיד שגפפו וחבקו אותה והרבה מעשים מכוערים והיו אומדנות המוכיחות שנתעברה מהם כמוזכר שם ולכן דן מוהר"ם שהוא כעד אחד בזנות אבל בשאר דבר מכוער פשיטא דעד אחד לאו כלום הוא כתשובת מוהר"ם דלעיל ואף אם נאמר דעד בכיעור הוה כעד אחד בזנות אפ"ה לאו כל כמיניה לאוסרה עליו. ותחילה אומר כי זה פשוט שלאו כל כמיניה להאמין לעד אחד להפסידה כתובתה, שהרי כתב הרמב"ם פכ"ד וז"ל מי שראה אשתו שזנתה כו' עד בין שהיה האומר איש או אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה ואם הודית לו שזינתה תחתיו תצא בלא כתובה לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זנתה תחתיו ואח"כ תגבה כתובתה עכ"ל. הרי לך בהדיא דלא אפסדא כתובתה אפומא דחד סהדא ואפילו היכא דמיתסרא עליה, וכן כתב ג"כ בסמ"ג וכן פוסקים כל הלכות וכל רבותינו שוין בדבר. ולכן פשוט הוא שבנדון דידן לא הפסידה כתובה אף שהבעל אומר דמאמין לעדים הנ"ל. ואל יטעך מה שכתב המרדכי פ"ב דיבמות וז"ל עוברת על דת יהודית או שעשתה דבר מכוער פירוש בלא ראיית עדים אלא ע"פ הבעל אין כופין הבעל להוציא אלא אם רצה יוציא ואע"פ שלא הוציא אין לה כתובה והכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הכשרות אבל הפרוצות אין להם תקנה אלא תהא קלה בעיניו להוציאה הרי שכתב כדברי השאלתות עכ"ל המרדכי. וא"כ יש מכאן מקום לטעות ולומר דאף הבעל נאמן להפסידה כתובתה כ"ש ע"י עד אחד דיכול להפסידה כתובתה. אומר כי דברי מרדכי הם מוטעים ומשובשים בכאן ודברי התשובה הם בענין אחר ואף ששם כתב מקצת דברים אלו שום תלמיד טועה הגיה ולא עלה על דברי מוהר"ם מעולם. ואוכיח לך זה בראיות ברורות אמיתיות מן הסברא וגמרא ופוסקים, חדא דא"כ לא שבקת אשה יושבת תחת בעלה ומה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו לאשה כתובתה אי הוה הבעל נאמן עליה להפסידה כשירצה להפסיד שיאמר שראה ממנה דבר כיעור או שעברה על דת בסתר. ועוד דהרי פסק דבעוברת על דת הפסידה כתובתה על פי ראיית הבעל ובהדיא פסקינן בסוטה דעוברת על דעת צריכה התראה ואין התראה בלא עדים, וכבר פסק הרמב"ם פכ"ד דאישות וכן פסק הטור סימן קט"ו דעוברת על דת לא הפסידה כתובתה אלא כשבאו עדים שעברה על דת אחר ההתראה. וכן כתב שם דאם ראה הבעל ממנה שזנתה אינו נאמן להפסידה כתובתה אלא להצריכה שבועה וכן הושוו כל הפוסקים וכן כתב מהרי"ק בהדיא שורש פ"ב, ואם כן איך נאמר שהמרדכי חולק על דבר הברור שאינו. ועוד שהרי משמע מדברי המרדכי שהדברים אלו הם דברי הרמב"ם, שהרי תחילה רצה להביא ראייה מדברי הרמב"ם שכתב כדברי השאלתות וכתב וז"ל ואף המיימון בפכ"ד דאישות (כתב) כדבריהם וז"ל היו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר וכו' ולבסוף אחר דברים אלו סיים הרי שכתב כדברי השאלתות, משמע שגם דברים אלו כתבו בשם הרמב"ם וכן מוכח בהדיא מתשובת מוהר"ם שהיא סוף הלכות אישות ברמב"ם אשר דברי המרדכי לקוחים משם כמו שיראה כל מעיין בדבריהם. וז"ל התשובה ואף הרמב"ם כתב כדבריהם וז"ל היו שם עדים שעשתה דבר מכוער שהדברים מראים שהיה שם עבירה וכו' עד היתה עוברת על דת או שעשתה דבר מכוער שהדברים נראין בלא ראיית עדים אלא על פי הבעל אין כופין הבעל להוציא כו' הרי שכתב כדברי השאלתות עכ"ל התשובה. הרי לך שהביאו דברים אלו מדברי הרמב"ם והנה ראה בכל דברי הרמב"ם פכ"ד דאישות אין הדבר שם כן אלא אדרבא כתב בהדיא דאין הבעל נאמן בעוברת על דת ולא בזנות להפסידה כתובתה וז"ל הרמב"ם בדין זה, היתה עוברת על דת או שעשתה דבר מכוער אין כופין הבעל להוציא כו', אבל אין שם הדברים המשובשים דהיינו מה שכתב בתשובה ובמרדכי דאיירי בלא עדים אלא בראיית הבעל, ומבואר בדברי הרמב"ם שכוונתו בעוברת על דת ממש בעדים קאמר או עשתה דבר מכוער ממש בעדים ועל זה קאמר שאין כופין הבעל להוציאה ולהפסידה כתובתה אף אם אינו מוציאה אבל שיהא הבעל נאמן על אשתו להפסידה כתובתה לא עלה על דעת שום חכם מעולם. ושום תלמיד טועה כתבו בדברי תשובת מהר"ם ושבשתא כיון דעל על נעתק גם כן בדברי מרדכי. ובהגהת מרדכי דקידושין איתא תשובת מוהר"ם דבעל שאומר אשתו זנתה אינו נאמן להפסידה כתובתה כ"ש בדבר מכוער בלבד, ואף אם יתעקש לומר היאך נטעה ונשבש דבריהם אפשר לומר שהיה להם נוסחא אחרת בדברי הרמב"ם והיה כתוב בו דין זה ויאמר דתשובות מוהר"ם חולקים ביחד, מ"מ אומר דאף אם היה כותבים הרמב"ם ומוהר"ם מ"מ צריכים לדחוק ולומר הא דכתבו שאין לה כתובה היינו בלא שבועה אבל בשבועה מיהת תגבה כשמכחשת בעלה דהא אמרינן בהדיא בקידושין עד אחד בהכחשה מאי הוה וכ"ש שאין הבעל כלום בהכחשה, או אפשר דמיירי בקלא דלא פסיק שאז היה נאמן הבעל להפסידה כתובתה למקצת הפוסקים וכן משמע קצת במרדכי דעל זה קאי, אבל במקום דהקול אינו כלום כמו שכתבתי לעיל פשוט כביעא בכותחא שאין הבעל נאמן להפסידה כתובתה, וכל מעיין בשום פוסק בעולם יכול לדעת זה ולכן אין להאריך בזה לרוב פשיטותו, ועוד דבנדון דידן הבעל אומר שמעולם לא ראה בה דבר מכוער רק מה שהעידו העדים. וכבר מבואר בדברי התשובה והמרדכי עצמו שבעד אחד בזנות אינה מפסדת כתובתה כ"ש בכיעור שאף לאסרה עליו אינו כלום כמו שביארתי לעיל, ואף שאומר שראה אותה הולכת עם הנחשד ברחוב העבדנים כמו שהעיד העד פלוני לעיל מכל מקום כבר כתבתי דאותו דבר לא מיקרי דבר מכוער, גם שאמר שראה ששכבה על הספסל והנחשד היה הולך בחדר דבר זה אפילו יחוד לא הוה מאחר שבעלה היה בעיר ואפילו בבית כדאיתא פרק בתרא דקידושין דהיה בעלה בעיר אין חוששין לייחוד, ולכן פשוט דלא הפסידה כתובתה, אלא נראה דאף לאוסרה עליו לאו כל כמיניה דהא כתב מהרי"ק שורש פ"ב על מעשה כזה וז"ל ועוד נ"ל דאפילו לאוסרה על בעלה אינו נאמן אלא א"כ קים ליה בגויה דלא משקר כגון אדם שהוא מצוי אצלו תדיר וגס ביה טובא כו' עד אדם אחר דלא קים ליה בגויה לא ואע"פ שמוחזק הרבה לאדם כשר והגון. וכן יש לדקדק מתשובת הרשב"א וז"ל ועוד כי מה שפירשתי באי מהימן לך כבי תרי אי איניש מהימן הוא אצלו בכל כשנים שאינו משקר יפה דברת כו', משמע דוקא במאמין העד וסומך דעתו עליה ולא בדמאמינו משום שחושד באשתו אלא משום דקים ליה בגויה דלא משקר, והאריך שם בתשובת מהרי"ק להוכיח דלא חייב להוציא אלא כשמאמין לעד ולא משום שמאמין שאשתו זנתה שחשדה כבר, וכן משמע מתשובת מהר"ם דלעיל כמו שהוכיח שם מהרי"ק. ומעכשיו גלוי לכל שאין יכול בעל זה לומר שאחד מן העדים נאמן עליו כבי תרי כי העדים הראשונים אנן סהדי דתרי מינייהו אינון כאחד ואיך נהימניה לבעל שמהימני עליו כבי תרי וגם אעדים של פלוני שהעיד בכתב ידו וחזר וכפר לפני ב"ד איך יאמר שיאמין כבי תרי מאחר שהעד בעצמו חזר בו, גם עדות של האשה שאמרה שראתה אותו יוצא מחדרה לא יוכל לסמוך עליה שהרי אמר לפנינו ח"מ שלא ידע מעולם מעדות ההוא עד בואו הנה ק"ק קראקא א"כ ש"מ שלא היה גס בה כל כך תחילה כי אילו היה גם בה כל כך אי אפשר שלא הגידה לו תחילה להפרישו מאיסורא ומדלא גס בה אינו נאמן לומר גם כן שמאמינו כבי תרי. ותו דכבר הוכחתי דעדות זה אינו דבר מכוער ואף אם היה דבר מכוער עד אחד בכיעור אינו כלום, ותו שאינו מהימן דהא איתא בהגהת מיימוניות פכ"ד דאישות וז"ל הורה רבי יוסף האומר אשתו זנתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה עתה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה בעל כרחה ועוד שיש לנדות האוסר אשתו עליו כמגרש בע"כ דסוף סוף מבטל תקנת הגאון עכ"ל, ואין חלוק בין אם הוא אומר שאשתו זנתה או שעד אחד מעיד שזנתה שבשתיהן חייב להוציא ואדרבא גרע יותר לענין לאסרה עליו כשהוא אמר שהוא ראה שזנתה מכשמאמין לעד דהתם לב יודע מרת נפשו וגם לא יוכל להעיד כשמשקר ומטעם זה אשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת כדאיתא פרק המגרש ופ"ב דכתובות ואם יש עד אחד מעיד כדבריה אינה נאמנת כדאיתא התם דהואיל ועד מסייע לה מעיזה, א"כ ה"ה כאן דכשעד מעיד שזנתה והוא אומר שמאמין לדברי העד גרע מאילו אמר בעצמו שזנתה ומאחר דאילו אמר בעצמו שזנתה אינו נאמן וראוי לנדות כ"ש כשאומר שמאמין לדברי העד ואוסרה עליו, כ"ש בנדון זה שהיה קטט בינו לבינה תחילה כמו שהודה בעצמו שרצה לחזור אצלה לולא דברי העדים הללו כמבואר בטענותיו וכמו שהעידו שאר עדים כמו שאכתוב לקמן אי"ה פשיטא דחיישינן שאומר בדדמי ואינו נאמן עליה, וראייה מפרק האשה שהלכה דתנן התם האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה באה ואמרה מת בעלי נאמנת קטטה בינו לבינה אינה נאמנת, ופסקו שם הרא"ש והטור אבן העזר דלא שנא ארגיל הוא הקטטה או ארגילה היא וכן כתב המגיד משנה פי"ג דגירושין. ומעתה אדון ק"ו ומה התם לגבי עדות אשה שהקילו חכמים בה טובא להאמין עד מפי עד ולהאמין פסולין המסיחין לפי תומן והאשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי ואפ"ה במקום קטטה אינה נאמנת ואפילו עד אחד מעיד כדבריה כדאיתא התם כל שכן לענין לאסור אשה על בעלה דחמיר טפי שאין פסולי עדות נאמנין על זה ואין עד מפי עד נאמן דחיישינן דאיכא למימר דאומר בדדמי ולא יוכל לאסרה עליו בזה שעד אחד מעיד כדבריו וכמה שאכתוב לקמן תשובת הרשב"א שהיא ממש כדברי. ולכן נראה דלא יוכל פלוני הנ"ל לגרש אשתו בעל כרחה או להפסידה כתובתה כלל מאחר שאינו נאמן, ופשוט הוא מאחר שאינו נאמן דיכול לחזור ולישא אותה ולא אמרינן דכבר שוייה לנפשיה חתיכה דאיסורא, ועוד עדיין הוא שמאמין לדברי העדים ואיך נאמר לו לך אכול איסורא, דהרי כשאמרה טמאה אני לך דלמשנה אחרונה אינה נאמנת וכופין אותה להבעל לו כדאיתא פרק בתרא דנדרים ה"ה בכה"ג דאין הבעל נאמן דכופין אותו לחזור ולנושאה כמי שלא יצא עליה קול מעולם, ואע"ג דבתוספות פ' אע"פ (ס"ג:) כתבו דאשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך אסורה לו דהא כבר שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא והא דאמרינן בנדרים איתתא שריא היינו לבועל אבל לבעל אסורה, ואם כן בנדון זה נמי נימא דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, נראה לומר דכל זה אינו כלום, חדא דהא כל הפוסקים כתבו סתמא אשה שאמרה טמאה אני לך אינה נאמנת וכן כתב הרמב"ם פכ"ד דאישות והטור סימן קט"ו. וכן כתבו התם בשם ר"י פ"ב דיבמות ועוד דאף בפרק אע"פ לא כתבו אלא היכא דאיכא רגלים לדבר בלא דבריה כגון כההיא מעשה דנדרים שחזו הנואף שערק מביתה, ואע"ג דהתוספות לא חלקו בהדיא בין איכא רגלים לדבר לליכא רגלים לדבר מוכרח הוא בדבריהם דאם לא כן איך יחלקו על משנה שלימה דסוף נדרים דתנא בה האומרת טמאה אני לך תביא ראייה לדבריה, ואין לחלק דהתם מיירי שאינו רוצה להפסיד כל כתובתה כמו שכתבו שם התוספות דלענין שווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא אין לחלק בזה. ותדע מדברי התוספות עצמן שכתבו וכן נראה דאין אשה נאמנת מטעם ארכוסי הוה מירכס אי אמרה טמאה אני לך דהא שווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא עכ"ל. ויש לדקדק אמאי לא כתבו לעיל בריש אותו דיבור כשהביאו משנה דנדרים דאינה נאמנת מטעם דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ומוקי לה התם בתובעת כתובתה ולמה לא כתבו מידי, וכן נראה דאל"כ לא אמרינן דאינה נאמנת מטעם דנתנה עיניה באחר שכבר שווייה לנפשה חתיכה דאיסורא אלא ש"מ דס"ל לתוספות דטעם של שווייה לנפשה חתיכה דאיסורא לא מהני רק במקום דאיכא רגלים לדבר דומיא דההיא מעשה דארכוסי הוה מירכס דחזו נואף הוה ערק מביתה אבל בענין אחר לא. א"כ בנדון דידן דליכא רגלים לדבר שהאמת אתו דהתם היה רגלים לדבר שדבריה אמת אבל הכא אע"ג דיש מקצת עדות מפסולי עדות שעשתה דברים מכוערים מ"מ מאחר דלא מהני עדותן אלא ע"י האמנת הבעל ועל זה ליכא רגלים לדבר שהאמת אתו שמאמינים כי אפשר לחוש שישקר א"כ פשיטא דאין לומר כבר שווייה לנפשיה חתיכה דאיסורא וזה נראה ברור, ואפילו אם נאמר דיכול לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ולאוסרה עליו מ"מ נלכד בחרם ר"ג כמו שכתבה הג"ה דלעיל מאחר שגורם שתאסר עליו, ומ"מ נראה דלאו כל כמיניה לאוסרה עליו כלל וכופין אותו לשמש עמה ולקיים עונתו עמה (וכן הוא בהדיא בתשובת מרדכי דקידושין פרק האומר בשם ר"ש דלאחר תקנת הגאונים כופין אותו לשמש עמה אפילו למי שלבו נוקפו לומר שלא להאכיל לאדם דבר האסור לו עכ"ל). ומה לדמות דברים מלבנו מאחר שמצינו כל דין נדון דידן מבואר בתשובת הרשב"א (סימן אלף רל"ז) בתשובותיו שהאריך הרבה בראיות ואני אקצר דבריו ואביא לשונו בקצרה וז"ל, אמרת ראובן נשא אשה והיתה קטטה ושנאה קדומה בינו ובין אביה ועכשיו מצא מקום לנקום נקמתו ממנו ויצא קול שנתן עיניו באחרת כו' עד ושם לה עלילות דברים פעם בטענת גניבה ופעם בטענת מומין ופעם שראוה מדברת עם אחד פריץ ובמקום רואים ופעם שא"ל אותו פריץ שהשחית דרכו עמה ואחר שהוא מאמינו וכשהיה מהפך טענותיו בב"ד גערתם בו ואמר כי עוד אין לו טענה אחרת וכשראה שכל זה לא הועיל לו אמר שהוא עצמו ראה שזנתה. תשובה תחילה אומר מה שיראה בעיני שהוא יסוד כל הבנין והוא מה שראיתם אותו מרגיל קטטה עם האשה והוא מחזר לגרשה ומוציא עליה ש"ר ברוב ענין ונמצא במקצתן שקרן לפיכך שוב אינו נאמן בכל מה שיטעון עליה שכך עונשו של בדאי שמחזיקין טענותיו בשקר וכמו שאמרו פרק האשה שלום (דף קי"ד) קטטה בינו לבינה כו' ועוד דאפילו באינש דעלמא איני רואה כאן דבר שתאסר לבעל דמה שטען תחילה שראוה מדברת עם הפריץ אין זה אסור לבעל חדא שלא דבר עמה בסתר ולא עוד אלא אפילו דבר עמה בסתר אינה נאסרת עליו כו' עד ואע"פ שהעיד רשע בפניו ואמר שהשחית דרכו עמו אינו נאמן ואפילו היה עד כשר והעיד עליה שזנתה אינו נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים וכ"ש זה שהעיז פניו והעיד על עצמו שהוא רשע שאינו נאמן ואפילו העיד הוא ואחר עמו באינש דעלמא לפי שהוא חשוד על עריות ואינו נאמן בעדות אשה בין לאפוקי בין לעיולי, ומה שטען שהוא מאמין אותו האיש במה שהעיז פניו אין מקבלין ממנו דמתוך שהרגיל קטטה שקורי משקרא וכמו שכתבתי כו' עד ועוד מצד מה שאמר דכל שנתן עיניו לגרשה אנו חוששין לו וחזר זה להיות כמשנה אחרונה דהאומרת טמאה אני לך דכיון שאינו יכול לגרשה אלא מדעתה וכל זמן דאגידה ביה לא יהבו ליה אחריתא לפיכך חוששין כמו שחששו באומרת טמאה אני לך וכ"ש בזה דודאי נתן עיניו באחרת ומחזר לגרש את זו, וקרוב הדבר שאפילו בעונה שהוא משועבד לה מותר דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום מגדר מילתא וכמו שהתירו באמרה טמאה אני לך כך יש להתיר באמרו טמאה היא לי במקום שאי אפשר לגרש אלא בטענה ועל פי ב"ד כדי שלא יהו בנות ישראל ובני ישראל רגילים בכך. ומ"מ אפילו אם נראה לומר שהיא אסורה לו ושווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא יחוש לעצמו ואם תרצה היא למחול על העונה ושלא יוציאה בגט יתן לה שאר וכסות כמו שאמרתי, זהו שנראה לי עיקר לנדון שלפנינו וראוי לדון בכיוצא בזה ולא ישלחו הפריצים בעולתה ידיהם עכ"ל התשובה. הרי כל דברי נדון דידן אשר ראוי לשום אליהם לב מבוארים בתשובה זו. בראשון מאחר שהיה קטטה בינו לבינה כידוע לכל וגם העידו בב"ד שחזר אחר עדים שקרים א"כ אין להאמינו כלל במה שאומר אח"כ וכופין אותו לקיים עונתו אם אינה מוחלת לו, (ואף כי הרשב"א מסתפק בדבר אי מותרת לחזור לו היינו דוקא במעשה ההוא שאמר בעצמו שראה שזנתה עמו אבל בנדון דידן שבכל עדותיו אפילו עד אחד בדבר מכוער ממש לא הוי נראה דמותרת לו לכולי עלמא ולאו כל כמיניה לאסרה עליו ובכה"ג יש ג"כ ליישב תשובת מוהר"ם הכתובה בהגהות מרדכי דקידושין (תרס"ג) דמשמע שם דאם אמר שראה שזנתה דשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסורה לו אף לאחר תקנת ר"ג ע"ש), וגם מבואר שמה שראה אותה מדברת והולכת עם הנחשד שאין בו כלום, א"כ גם כאן מה שראה אותה מהלכת ברחוב העבדנים אינו כלום. סוף דבר על פי דברים אלו נראה לנו לפסוק שאם רוצה לגרשה והיא מקבלת גט מרצונה יתן לה כתובתה וכל תנאיה ככל מגרש אשתו (ואע"ג דהרמב"ם פסק פכ"ד דאישות דמי שטען על אשתו שזנתה צריכה שבועה לגבות כתובתה בנדון דידן אינה צריכה שבועה דהא דצריכה שבועה היינו כשטוען ברי שהוא ראה שזנתה אבל בכה"ג לא וכן משמע מבואר מדברי הרמב"ם) ואם רוצים בדבוק ולא בפרידה נראה לנו ג"כ שמותרים כמו שהוכחנו לעיל בראיות אמיתיות לפי הנראה לנו לעניות דעתנו. אך יש לחוש בנדון דידן למה שחשש מהרא"י ז"ל בכתביו (סימן רכ"ב) וכתב לבסוף דאם לא יסכימו עמו אחרים אע"ג דאית ליה ראיות ברורות להתיר מכל מקום כיון דלעלמא דלאו דיני גמירי אתחזק איסורא לכן יהיו דבריו בטלים כו', וכזה מצינו בהרבה תשובות מוהר"ם שכתב דאם לא יסכימו רבותיו עמו יהיו דבריו בטלים. לכן גם אנחנו החתומים לא נסמוך אדעתנו להתירה לבעלה אם לא שיסכימו עמנו שני תופסי ישיבות משתי עיירות, ואם יסכימו עמנו נצטרף עמהם לעשות מעשה על דברינו להתירה ואם לא יהיו דברינו בטלין לענין זה. וידוע דמאן דכאיב ליה כאיבא אזל לגבי אסיא, על כן נראה לנו דכל אחד משניהם הרוצה לעכב הגירושין הוא ישתדל ההסכמה משני חכמים הנ"ל אם הבעל רוצה לשוב אצלה ולא לגרש וליתן כתובה הוא ישתדל ההסכמה הנ"ל קודם שבת נחמו הסמוך הבע"ל ואם היא ממאנת בגירושין ובכתובתה תשתדל היא ההסכמה הנ"ל. ואם לא ישתדלו קודם זמן הנ"ל ההסכמה הנ"ל אזי נראה לנו שהבעל מחוייב לגרש אשתו לזמן הנ"ל ולתת לה כתובתה משלם והיא מחוייבת לקבל גיטה ממנו ואע"פ שאין כופין לגרש מ"מ בנדון דידן נראה לנו שיש לכוף בכי האי גוונא שהרי הבעל מאחר שאין לו חכמים לסמוך עליהם להתירה לו מחוייב לגרשה מאחר שאסרה על עצמה לפי טענותיו וגם הוא בקש ממנו שיגרשה אם כן אין אנו כופין אותו לגרש רק שאנו מחייבין לו הכתובה וגם היא מחוייבת לקבל גיטה. אע"פ שהגאון תיקן שלא לגרש אשה בעל כרחה מ"מ בכה"ג שמגרשה משום נדנוד איסור לא תיקן הגאון. ולכן אם לא יביאו הסכמה הנ"ל לזמן הנ"ל יגרשנה כנ"ל ויתן לה כתובתה ואם יטעון הבעל שאין לו לשלם הכתובה אזי אביה יוכל לברר על מה שיש לבעל אם יש לברר. אבל אם אין לברר עליו שיש לו אזי ישבע הבעל שאין לו ויסדרו לו סדור בעל חוב ויתן לה שטר חוב על עצמו עד כדי כתובתה כמו שפסק הרמב"ם בכה"ג בפרק י"ג דאישות ולא יהא כח לתבוע זה החוב מהבעל אלא בדייני ישראל ולא בערכאות אם לא שיסרב לעמוד בדין ישראל אז יכולין לתבוע זה החוב ממנו בערכאות. ומה שטען הבעל שעדיין יש לו עדיות אחרות במקומות אחרים נראה לנו אע"ג דמה שפסקו רבני פראג ביניהם שכל מי שלא יביא ראיותיו לב"ד שלנו יאבד זכיותיו כמו שראינו בראיותיהם שהביאו לפנינו מ"מ אם היה לבעל עדות ברורה אחר זה אי אפשר שלא לקבלו ואין כח ב"ד יפה בזה לבטל איסורא. אך לזה מהני מאחר שלעת הזאת יצאתה זכאית לפנינו מעתה חזקתם בגביית עדות מכאן והלאה כגביית עדות על שאר נשים הכשרות שבישראל שלא לגבות עדות שלא בפניה ושלא להוציא עוד לעז פסול עליה ואף עד אחד הבא להעיד עליה יחוש לעצמו מה שאמרו טוביה חטא וזיגוד מנגיד, ואף בעלה אם יאמר שיגבה עוד עדות ויחזור ויגבה דברים שאין בהם ממש יהיה חוזר ומוציא שם רע עליה ויהא עונשו כעונש מוציא שם רע על אשתו. ועל אלו הדיינים שהיו באותו ועד שהוגבה העדות שלא בפניה אע"פ שהם ראויים לעונש גדול הם והעדים כמו שכתב כרא"ש בתשובה דלעיל מ"מ קלקולן זו היא תקנתן ר"ל שאין אנו מכירין חתימת ידיהם ואין הב"ד מקויים ואפשר שמזוייף הוא ועוד שאין אלו האנשים לפנינו לכן לא נחליט עליהם דין הראוי להם אך הם יחושו לנפשם אם האמת שעשו הדבר הרע הזה: