שאלות ותשובות רמ״א · חלק י״ב סימן ד׳

ועכשיו אבוא להורות על דבר העדים הנשארים שהביא בעל האשה שהביא כתב לפנינו וכתוב בתוכו בזה הלשון (דא זאג איך שלמה בר אליעזר הלוי המכונה זלקינד אויף מיין חלק לעוה"ב נימנט נאך צו לייד נאך צו ליב איך בין מיט פלוני גאנגן אין דער גארבר גאש כו') עד בתוך כך (איז פלונית אונ' פלוני בת שמעון בוש אונ' יוזל פיר גאנגן דא האט פלוני פלונית גיזעהן אונ' האט אויף זיא גישריאן דא איז פלוני איין וועק גילאפן אונ' פלונית האט איין שיסל מיט קיכלך גטראגן דא הט הבעל גישפראכן גייא איין היים דא איז זיא אוועק גאנגן דא האבן מיר אין נאך גיזעהן דא זיינן זיא ווידר צו אננדר קומן אונ' זיינן דער נאך פער שוואונדן) עוד העיד בכתב ידו וז"ל (נאך איין מאל האט לייצל צו מיר גישפראכן אויף פלונית זיא זיצט אובן אין דער שטובן פער שפערט אונ' עשין צווייא ארלייא פיש אונ' איין וויין זויף מיט אננדר דא בין איך גאנגן אונ' האב אן גיקלאפט אונ' העט גערן מיט געשן דא האבן זיא מיך ניט וועלן איין לאזן אונ' איך האב גיהערט פלונית מיט פלוני ריידן (עוד העיד בכתב ידו וז"ל) איך בין היים גאנגן דא איז פלונית בייא פלוני אונטר דער טיר גישטנדן אין דר פינשטר אונ' האט איר ברוין טשמלטי פעלצל אום גיהאט אונ' אין אונטר העמד אלזו בין איך דער שראקן אונ' האב מיך מצער גיוועזט אונ' האב עש מיינם ווייב גיזאגט אונ' דאש איז גיוועזן אונ' גיפערליך אום חמש אודר אום שש אין דער נאכט אונ' דאז זאג איך אויף מיין חלה"ב איך וויל עש אונטר דען פנים זאגן אונ' גלייך פר דעם ב"ד אונ' וואו מען וויל עש איז אייטל אמת נאום שלמה בר אליעזר הלוי) עכ"ל העדות שהביא בעל האשה לפנינו ולא הגיד דבר לפני ב"ד רק כך היה כתוב בכתב יד העד הנ"ל. ואומר פשוט הוא דאין בשני דברים הראשונים שהגיד שום ממשות דאפילו דבר מכוער או יחוד לא הוה מאחר שהגיד שראוה הולכת עם אשה אחרת ועם הנחשד בדרך שרבים בוקעים בו וזה לא מיקרי יחוד שהרי למדו (בכל מקום) שספק טומאה בר"ה טהור מסוטה דכתיב בה ונסתרה דוקא וזה לאו סתירה מיקרי, ואף מעשה השני שאמרה לו אשה שהם סגורים ביחד ושמעה שדברה עם הנחשד גם זה אין בו ממש דאפשר דאחרים היו עמהם בחדר שלא היה יחוד ואף אם הוה בעדות זו שנתייחדה עמו מ"מ אינו כלום דהא אין אוסרין על הייחוד כמו שכתבו התוספות פ"ב דכתובות ופרק אין מעמידין דא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן ז' והאריך בתרומת הדשן סימן רמ"ב. ולכן פשוט שאין בדברי אותן עדות שום ממשות. אך בעדות השלישית צריך דקדוק כי אותו עדות הוא עדות דבר מכוער מאחר שהעיד שראה אותה עומדת ביחוד אצל הנחשד באופל לילה בחצות הלילה שהרי כתב הרמב"ם פכ"ד דאישות וז"ל היוצאת משום שם רע כיצד כו' עד או שהיו יוצאים ממקום אפל כו', וכן הוא בירושלמי, וכתב מהרי"ק שורש קל"ה וז"ל ולדון איזה דבר נקרא דומה לאותן דברים המכוערים הנזכרים בתלמוד בבלי וירושלמי הלא אין זה תלוי אלא בשקול דעת הדיין ועל כיוצא בזה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כו'. ואם כן אם האמת כן כאשר הגיד זה היה דבר מכוער ביותר. מכל מקום נ"ל שגם בעדות זה אין בו ממש משני טעמים, חדא דהא עד זה לא העיד דבריו בפני בית דין רק שלח עדותו בכתב ידו לב"ד וזה אינו כלום. וראיה מהא דפירש רש"י בפירוש החומש והביאו התוספות פ"ב דכתובות מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלת עדותו בכתב לב"ד. וכן פסק רבינו משה פ"ג דהלכות עדות ואפילו לפי דברי ר"ת שפירש דמהני עדות כזה כמו שכתבו התוס' פ"ב דכתובות בשמו היינו דוקא בדיני ממונות אבל בעדי נפשות לא כמו שכתב הגהת אשר"י פ"ב דכתובות וכן הוא במרדכי ריש פרק ארבעה אחין וכבר ביררתי לעיל שנדון דידן לענין עדות הוא כדיני נפשות. ותו דאף ר"ת לא קאמר אלא כשנחקר עדותו בב"ד על פי אותו הכתב כגון ששלחו לב"ד מרחוק וגם העד יודע כמו שכתב בכתב, אבל בנדון דידן שקודם שנחקר העדות בב"ד חזר העד בעדותו והעיד לפני ב"ד שכל מה שענה תחילה הוא שוא וכזב ולא נעשה אלא כדי שיחזיר לו פלוני משכנותיו כמבואר לעיל פשיטא שאין בעדות זה ממש דהא בשעה שבא לפני ב"ד כתב ידו כבר ביטלו ופשיטא דאין בו ממש דלא עדיף מאילו שמענו דבריו הראשונים מפיו דיוכל לחזור בו כל זמן שלא הגיד בב"ד כדאיתא בפרק שבועת העדות אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאילו היה מגיד זה היה מתחייב ממון, אלמא דאף אם העיד חוץ לב"ד יכול לכפור אח"כ בב"ד כדאיתא התם בהדיא, כ"ש כאן דיכול לחזור דאף מה שהעיד ראשונה חוץ לב"ד אינו עדות על פה רק ע"פ כתבו דפשיטא דאינו כלום אף לר"ת מאחר שאין פיו מסכים לכתבו הוה מפיהם ולא מפי כתבם מידי דהוה אאלם דאמרינן ריש מי שאחזו אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד כו', ומאחר שגם עד זה אינו יכול להגיד לפנינו שהרי כבר הודה בפני ב"ד שאינו יודע מאומה ושמה שכתב ראשונה הוא שוא וכזב וא"כ אינו יכול לחזור ולהגיד לפנינו משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אם כן גם כתבו אינו כלום וקרינן ביה שפיר אם לא יגיד פרט למי שאינו ראוי להגיד כ"ש שאינו רק עד אחד ואינו מהני בזנות עצמו אלא אחר קינוי וסתירה כדאמרינן בקידושין פרק האומר וכן הסכימו כל הפוסקים כ"ש בדבר מכוער דלא מהני, ומעתה שביררנו שאין לאסור אשה זו או להפסידה כתובתה על פי עדות הנ"ל אומר ג"כ שאין לאסרה או להפסידה כלום על שאר שמץ עדות שהעידו עליה נשים וקטנים שראו בה דברים זרים כי האשה העידה שראוהו יוצא מחדרה קודם עלות השחר והחדר היה סגור קודם לצאתה והגדול העיד שראה בקטנותו שעיינה בראשו ושוב לא ראה מאומה, וברור שכל אלו הדברים אינן דברים מכוערים כי מה שהעיד הקטן שעיינה בראשו אפשר דמשום שהיה מבני בית שלה עבדה הכי אע"ג דלאו שפיר עבדה מכל מקום לענין דינא אינו מעלה ולא מוריד דלאו דבר מכוער מיקרי, ואף כי קטן הוא גם בעדות האשה אפשר לומר שהיא לא היתה אז בחדרה כשיצא הנחשד ואפילו היתה דילמא היה שם אינש אחרינא בהדייהו דאפילו לא נתייחדה עמו וראה דברים מכוערים שכתב הרמב"ם או שהיו יוצאים ממקום אחד משמע דוקא שאנו רואים את שניהן ביחד יוצאים וכדומה לזה אבל בכה"ג אפילו יחוד לא מיקרי, ואף אם נודה שדברים אלו קרויים דברים מכוערים ממש מכל מקום מאחר שפסולי עדות הם אינו מעלה ולא מוריד כמו שיתבאר למטה מתשובת מוהר"ם. ועוד העידו נשים ששמעו מפי אחרים איך שקטן גיזם להם לומר עליה שזינתה עם הנחשד ואשה אחת אמרה שכתבה לו כתב מכל מקום אף כי דברים אלו קצת דברים מכוערים ואין לאשה לעשות כאלה מכל מקום אין עדות ממש בדבר מכוער ואף כי כל זה הוא פסולי עדות ואין משגיחין בהו לענין דינא כמו שיתבאר לקמן וגם אין לאוסרה משום שיצא לה קול מזנה בעיר כדאמרינן פ"ב דיבמות דלא חיישינן לקלא במקום אויבים דאימור אויבים אפקוה לקלא וכתב שם נימוקי יוסף דכל היכא דאיכא אויבים בין לנטען בין לנטענת אין חוששין לאותו קול. כ"ש בנדון דידן שיש אויבים לשניהם כידוע לנו באנשי עירם שתמיד לא יחדלו אויבים מקרבם. ועוד דהא העידו עדים שרצה לשכור עדים עליהם. עוד העיד אחד שחמיה ז"ל רצה לשכרו ואין לך אויבים גדולים מאלו. ותו דהוה קול ושוברו עמו מאחר שידעינן שעל פי עדיות אלו עבר הקול במחנה ומאחר שאין העדיות כלום מבטלין קול כזה, וראייה לכל מה שאמרתי מתשובת מוהר"ם והביאו הגהת מרדכי דיבמות ותשובת מיימוניות הלכות אישות. מעשה בא לפני שיצחק זעק זעקה על אשתו שהלכה ממנו בר"ח אדר ל"א לפרט ולא חזר אליה והוגד לו כי הרה לזנונים וילדה באדר שנת ל"ב ושלחנו אל המקום אשר היתה שם אל הר"ר שאלתיאל ובניו והעידו על פי החרם שהולידה ממזר וגם עד אחד העיד שבליל שבועות ל"א מצאה עם רקים ופוחזים וחבקוה וגפפוה והניחוה בתוך הבית ושערנו שבאותו הזמן נתעברה, ועוד כאשר יצא שם רע עליה בא אביה אלי ושאל ממני היתר להורגה או לטובעה בנהר מקול זנותה ולא רציתי להתיר. ועוד דברים רבים כאלו. והשיב הר"ם וז"ל דקדקתי בעדות הר"ר שאלתיאל ובניו שהעידו שנתפרדה מבעלה כ"ה באדר וילדה בפרשת פרה אדומה לשנה הבאה ממזר אין בעדותן ממש דהוה ליה עדות אחת דהם קרובים כדאמר פרק האומר אי מהימן לך כבי תרי אפקה והכא אי מהימן ליה כבי תרי לא מצי לאפוקה בע"כ כיון שאומרת שיצאה ממנו מעוברת דדילמא אשתהויי אשתהי כעובדא דרבה תוספאה פרק הערל. ואע"ג דאיכא עד דבר מכוער לא מתסרא ואפילו בעד טומאה אלא לאחר קינוי וסתירה ואז אי מהימן כבי תרי מתסרא אבעלה ומכל מקום כתובתה לא הפסידה. כללא דמילתא אסור לקיימה ורשאי לזרוק לה גט אם יוכל בע"כ ואם אינה (רוצה) יכול לישא אחרת ויש לשאול פיה ואם לא תשיב תשובה נכונה ומיושרת על כל דבר ודבר תפסיד גם כתובתה עכ"ל. ובתשובות השייכות להלכות נשים במיימוניות מוזכר תשובה זו באריכות עם שאר תשובות וכתוב שהיו מספרים ממנה מוזרות בלבנה והיה קלא דלא פסיק וכמו שכתב מהרי"ק שורש פ"א על תשובה זו ואפ"ה פסק מהר"ם דלא אבדה כתובתה: