שאלות ותשובות רמ״א · חלק ק״ז סימן א׳

שאלת פרק הזרוע והלחיים (דף ק"ל:) בד"ה תנא תני ישלם ואת אמרת וכו' כתבו סוף הדבור ומפר"ת דה"ק תנא תני ישלם לר"א ורבנן פליגי עליה ואת אמרת מדת חסידות כו' דעל מדת חסידות לא הוי פליגי רבנן עכ"ל התוס'. ושאלת היאך מתורצת קושית התוס' שהקשו אימא עני פטור אפי' לצאת ידי שמים אבל עשיר חייב כמו שהקשו שם. ונראה דהתוס' לא הקשו אותה קושיא רק לפירוש הראשון שהוכרחו לומר דמדת חסידות ולצאת ידי שמים הם תרי מילי דאל"כ הוי קשה מאי מקשה תנא תני ישלם כו' הרי ישלם משמע לצאת ידי שמים כמו שהביאו שם ראיה. וע"כ הוכרחו לתרץ שם כמו שתירצו שם ובאותו תירוץ הוכרחו לומר דמדת חסידות ולצאת י"ש תרי מילי נינהו ולכן הקשו שם. ומיהו בסמוך קשה דקאמר טעמא דעני כו' ומאי קשיא אימא עני פטור אפי' לצאת י"ש הא עשיר חייב, אבל לפי' ר"ת דפירש דקושיית תנא תני ישלם הקשה בענין אחר א"כ אין אנו מוכרחים לומר דלצאת ידי שמים ומדת חסידות תרי מילי נינהו וי"ל דמדת חסידות דקאמר היינו לצאת ידי שמים הא עשיר חייב לצאת ידי שמים דהרי אה"נ דמשני הכי, וקושית התוס' לא הוי על המקשן מאי קשה ליה דודאי המקשן הוי ס"ד דישלם ר"ל בדיני אדם כמו שפירשו הם בעצמם בד"ה וכשיחזור לביתו ישלם אלא על התרצן הקשו הכי אמאי לא משני הכי וזה לא קשה לפי' ר"ת רק לפירוש הראשון שהוכרח לומר שמדת חסידות ולצאת ידי שמים הוי תרי מילי מכח קושיית תנא תני ישלם ודו"ק. ומ"מ הא דקאמר מדת חסידות ומקשה עליה תנא תני ישלם ס"ל דנקט מדת חסידות דאפי' לצאת י"ש פטור דאז מדת חסידות הוא דוקא ושאני הכא דלא היתה כוונתו להזיק אבל היכא דכוונתו להזיק חייב לצאת י"ש, ואע"ג דבמסקנא מתרץ מדת חסידות אהא דקאמר הא עשיר חייב ולשם הדיוק קאי אעשיר שכוונתו להזיק מדהקשו התוס' אימא עני פטור אף לצאת י"ש כו' ולא תירצו כמה שתירצו בראשונה גבי ר"א אי כאן חייב לצאת י"ש מכלל דאם אכלן והזיקן חייב לגמרי ש"מ דס"ל דהא דקאמר הא עשיר חייב מיירי בכוונתו להזיק מ"מ ש"מ דהתרצן דתירץ מדת חסידות שנו כאן מיירי בעשיר שאין כוונתו להזיק, אלא דמ"מ קשה מאי דוחקיה דתרצן דמוקי ליה הכי לימא עני פטור לצאת ידי שמים ועשיר חייב לצאת ידי שמים ולוקמי הדיוק בעשיר שכוונתו להזיק, ועכ"פ בתירוץ הראשון פי' מדת חסידות ולצאת י"ש הם תרי מילי ולהכי פריך תנא תני ישלם כו' ולהכי הקשו התוס' שפיר. ואין להקשות עוד דאם לפירוש ר"ת מדת חסידות פירושו לצאת י"ש א"כ אמאי קאמר דעל מדת חסידות לא הוי פליגי רבנן משמע דס"ל דאין חולק שמחוייב לצאת ידי שמים וזה אינו שהרי ללשון שני דיליף גבי מתנות כהונה שפטור מדכתיב זה משפט וגו' פטור אפילו לצאת ידי שמים ש"מ דאיכא למ"ד דפטור אפי' לצאת ידי שמים, די"ל דשאני התם דכתיב זה אבל בעלמא לעולם ס"ל לר"ת דעת המקשן דליכא דפליג לענין לצאת ידי שמים, א"נ לפי פירוש ר"ת אינו קשה כלל דלמה עשיר חייב לצאת י"ש דודאי חיובו של רבנן כעין חיובו של ר"א דהא לא קאמר אלא עני היה באותה שעה הא עשיר חייב כר"א, ומאחר שר"א חייב ממש קאמר א"כ ה"ה לרבנן חייב ממש קאמרי משא"כ לפירוש הא' דר"א גופיה חייב לצאת י"ש קאמר. ולפ"ז יתיישב דקאמר לפי' ר"ת תנא תני ישלם כו' ולא הל"ל רק אי מדת חסידות אמאי פליגי רבנן אלא דנקט דברי ר"א לדקדק מהם דחייב לצאת י"ש קאמר, וזה הפירוש הוא עיקר. ולפ"ז נראה דהא דקאמרי התוס' דעל מדת חסידות לא הוי פליגי רבנן לא משום דאין חולק ע"ז אלא משום דלא הוי דבריהם במה שאמרו עני היה באותה שעה תשובה לדברי ר"א ואפשר דאף ר"א ס"ל סברא זו דעני היה באותה שעה ואפ"ה חייב לצאת י"ש מכח מדת חסידות: