שאלות ותשובות רמ״א · חלק ק״ג סימן ב׳

שאלת וז"ל איש אחד נדר כשחלה בנו שאם יקום בנו מחליו אזי לא יצא על שום שמחה לאכול ולשתות ולא התנה כלום לא רשות ולא חובה עד שיעברו לבן י"ג שנה, גם נדר שיגדיל שערו של הנער וילביש אותו שחורים עד אותו זמן. ואח"כ תוך כדי דבור נתחרט כי גערו בו נשים על שהפליג לעשות דבר שכמעט לא יכול לקיים. והנה האיש הזה הולך ותועה מחכם לחכם למצוא לו פתח לשאול על נדרו. והארכת בפלפולך לומר שאף שנדר בעת צרה מותר להתיר לו לצורך מצוה ואין לך דבר מצוה גדולה מזו להתיר לצורך כדי שלא יהא נכשל בנדרו וכו' עד לבסוף כתבך חזרת הדברים זה לשונך. בפרט בדברים שבנדון דידן שברור וידוע כמעט לכל שכמעט אי אפשר לקיימו ויבוא לידי מכשול לכן ודאי מוטב שיהא שוגג ואל יהא מזיד. עוד כי הנדר על בנו שלא לספרו עד י"ג שנים זהו שגעון גמור והוא חסיד שוטה ולא דמי לנודר בעת צרה ואין בנדר זה שום מצוה וכו'. הנה אשיב לך על דבריך האחרונים ראשון ומתוכם יתבאר אם ראש דברך אמת. דע כי הנדרים חלים על דבר שאינו יכול לקיים כמו שאיתא פ"ק דנדרים והביאו התוס' פרק השולח שאף אם אמר יאסרו כל הפירות שבעולם עלי הנדר קיים אלא שמלקין אותו שעבר על לא יחל דברו שהרי אפשר לו לקיימו כמו אם אמר קונם עיני בשינה דהוי דינא הכי. וכתבו התוס' והרא"ש דנדרים דבכל נדר שעבר עליו קונסין אותו לנהוג אסור כימים שעבר על הנדר ונהג בו היתר ואם יש מכשול בדבר כגון שנדר מדבר שאי אפשר ליזהר בו כגון שאסר עליו כל הפירות שבעולם חוץ מדגן ועבר עליו מתירין לו מיד ואין קונסין אותו שלא יבא לידי מכשול וכ"כ הטור י"ד סי' ר"ח. והר"ן הוסיף לומר ועוד שאם יאסור בפירות העולם יסיר כחו מעליו ולא יוכל להתעסק במלאכת שמים לכך נזקקין לו מיד אך החמיר עליו מאחר שעבר על נדרו שלא להתיר לו בחרטה אלא בפתח וכל זה כתב ג"כ מהר"י קאר"ו. ומעתה אני אומר אם נדון דידן הוא בענין זה אשר כתבת שאי אפשר לו לקיים נדרו אם לא בקושי גדול שקרוב שיעבור ויש לחוש שיבא לידי מכשול בודאי מתירין לו כמו באוסר כל הפירות עליו חוץ מדגן שאע"פ שהנדר קיים מאחר שאמר חוץ מדגן והיה ראוי לקונסו מאחר שעבר עליו אפ"ה מתירין לו כדי שלא יבא לידי מכשול ק"ו נדר כזה שאע"פ שנדר בעת צרה מ"מ יש לו היתר לצורך מצוה כאשר כתבתי וכמו שאבאר לך לקמן, גם יפה כתבת להביא ראיה מדברי ר' טוביה שכתב להתיר נדר של משחקי בקוביאות כדי שלא יבוא לידי מכשול ולדעתי אין חולק עליו בזה לפי דורינו וענין דורו שכתב שיצרם תקפה ובקרוב יעבור, ומה שכתבו הראשונים שאין להתיר נדר של שחוק היינו לדורם שהיה מעצור לרוחם והיו יכולים לכבוש יצרם ואם הם היו כאנשים אנחנו כחמורים ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות באיש הנודר וכמו שמצינו שהרבה נדרים אין צריכין היתר לעם הארץ. וכן הוא בנדון דידן אם נראה לחכמי עירך או בעיניך שקרוב הדבר לביאת מכשול והנודר דעתו קלה עליו לעבור בו ודאי מתירין לו מהאי טעמא: אך לפי דבריך אשר כתבת לא ידעתי מהו ענין הקושיא הזה שלא יצא על שום שמחה י"ג שנים ומה הוא שלא יצא חוצה ויאכל וישתה בביתו ושמח את אשתו ואת בניו הרבה בני אדם עושין כן בלא נדר אע"פ שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו מכל מקום הכובש יצרו יוכל לקיים זה. אך מ"מ אם ענין האיש הנודר שאי איפשר לו לקיימו הרי המכשול לפניו. ועל אשר נדר שבנו לא יגלח עד י"ג שנים שכתבת עליו שהוא חסיד שוטה. אתמהא עליך בזו א"כ שמשון ושמואל או אבשלום שהיו נזירי עולם אם שוטים היו, ואם הם היו מקילין ראשן אף בנזירות אף לזה איפשר בתקנה להקל שערו כי בודאי בזה הולכים אחר כוונת הנודר שלא כיון רק לתספורת גמור שהוא כדרך האבלים כמו שנדר לו להלבישו שחורים ואף האבל שתכפו אבליו מקל שערו, ואין בזה חסידות של שטות כלום: