שו״ת מהר״ם פדוואה · חלק נ״ט סימן ב׳

עוד יש מקור אחר אשר קרוב לשאוב מאתו לזכות שמעון וזה מהא דתנן בההיא פירקין כל האומנין ש"ש הן ומפיק טעמא בגמרא בההיא הנאה דתפיש ליה אאגריה דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי עליה ש"ש ומקשים שם בתו' וז"ל וא"ת הא דתנן בפירקין הלוהו על המשכון ש"ש ודחיק לאשכוחי טעמא בגמרא דהוי ש"ש כדשמואל או כרב יוסף לימא טעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי ליה ש"ש וי"ל דהתם לא אתהני מלוה מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא היה לו משכון עכ"ל. והשתא בנדון דידן דלא נוכל לומר כן שראובן לא הרויח במה שלוה גם חלקו של שמעון מאלו לא לוה כ"א חלקו לבד כי באולי ניחא ליה להמציא מעות לשמעון כדי שיסייע עמו לפרוע מנתא דמלכא וכן קרוב לשפוט בו ביראו אם לא יהיה לשמעון מעות לפרוע פן יצטרך לפרוע בשבילו כההוא כובס בפ"ק דבתרא לפי גרסת ר"ת דגריס שדיוה אכובס או בהא דרבא פרק הגוזל בתרא מאן דמשתכ' בבי דרי פרע מנתא דמלכא ואמר רבא בר מתא אבר מתא מיעבט ואם כי חזר דינו עליו אם יפרע בעבורו כדפי' שם רש"י וכדאיתא בירושלמי אמר ריב"ל אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון או בגולגולת רב אמר כל הנתפס וכו' והרי"ף מביאו פרק שני דייני אפילו הכי לא ניחא ליה לאיניש להוציא את שלו ולאטרוחא בי דינא ולמיעל ולמיפק בתר חבריה כנ"ל ואולי גם מצא בגלל זה ללוות המעות בריוח מועט באשר נתרבה הסך בהצטרפו' שמעון ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות אם כן נתהנה ראובן במה שהלוה לשמעון אחרי לא רצה לתת משכון שמעון לנכרי ועל משכון זה אשר לקח מאתו ש"ש הוא מטעמא דאומנין כנ"ל וק"ל ונאמר כי כל אפי שוו באלה ולא נצטרך לכל הטעמים אשר נחלקו בו הגאונים לא דברי ר' יוסף או שמואל או רבי יצחק ולפי זה יחייב ראובן לפרוע אף במה ששוה המשכון יתר על הלואתו. ודברי לא יחשבו לפסוק עליהם כי אינני נחית לעומק' דדינא אך דרך פלפול לבד דברתי עד הנה כאשר הזכרתי בראשית דברי ובו אסיים סמוך לחתימה מעין פתיחה. נאם מאיר בכמ"ר יצחק קצנאילנבוג"ן: