שו״ת מהר״ם פדוואה · חלק ל״ט סימן ו׳

שוב כתב מעלתך וז"ל ועוד מוכח שהשוכר נקרא בעל קרקע משך השכירות מהמשכיר בית לחבירו לזמן קצוב שאינו יכול לחזור בו ולהוציאו תוך זמנו ואפי' נפל ביתו של משכיר ואין מקום לדור בו וזה משנה שלימה פרק המקבל ואפילו העני וצריך למכרו לאחר אינו יכול להוציאו והמקח קיים והלוקח צרי' להניחו ביד השוכר עכ"ל הטור ח"ה סימן שי"ב עכ"ל תשוב לקרא מה שכתבת הפוך בה והפוך בה מה דמות ראייה מצאת מכל זה שהשוכר נקרא בעל הקרקע לענין חזקה וכי כל זה אינו מדבר רק שמשכיר צריך לקיים תנאו ולא יחזור מה ענין שמיטה אצל הר סיני והוספת לתת לדברי' אלו כח יתירא לומר משנה שלימה היא ולדידי משנה זו חסירה היא ולא מצאתי דין זה בתלמוד לא במשנה ולא בגמרא אך דברי הרא"ש הם בפרק השואל מן הירושלמי תראנו משם וכל עצמו אינו אומר כ"א לחלק שכל הדינין הנזכרים שם שלא יוכל להוציאו כ"א אחר הודעה או מה שנאמר שם פשיט' נפל ביתו אמר ליה לא עדיפ' מנאי דוקא שהשכיר לו סתם אבל לזמן קצוב המשכי' אינו צריך להודיעו וכל משך הזמן במכר הוא ולא יכול להוציאו אף כי נפל ביתו של משכי' וכדי שלא יקשה עלי ההיא דמהררי"ק בסימן קי"ח בחזק' הישוב דנראה שם לכאורה דלא אמרינן שמאר' קמא יחשב מוחזק נרא' לי ליישב באופן זה דע"כ לפי פשיטות דברי המרדכי שמחשב טענת קציצה כאלו טוענין בגוף הקרקע צריך לתת טעם לדבר והיינו משום דאף על פי שטוענין בסוף הזמן אנו מעמידין אותם כאלו באו לידי טענ' זו בתחלה תיכף אחר שנכנס ואז היה פשיטא דיד בעל הבי' על העליונ' שהקרקע שלו הוא ויאמר לו תן לי י' דינרין או תצא מביתי ועל דרך זה ידמ' כאלו חולקין על הקרק' וגם אז אחר שנכנס היה ראוי להסתפק בכמה יהא השכירות וכן הוא טעם של רב נחמן בחדש העבור אפילו בא בסוף החדש כדפירש שם רש"י שנעמיד הענין כאלו היה בתחלה שגם אז היה ראוי להסתפק של מי היה החדש ונאמר שהספק נולד בתחלה ולהיו' העניין נוגע בקרק' יש לו כח זה לדמותו כאלו היה הענין טרם כלה הזמן אבל בעובד' דמהררי"ק הספק דמיירי בו הוא אשר נסתפק ראב"ן שם לא היה ראוי להתחיל רק אחר שמת השר ואז קנה שמעון תנאים חדשים עבורו ולא הזכיר ראובן בתנאי' שיהי' ראב"ן מסופק גם בזה אם שמעון זכה בעבו' ראובן בסתם כאלו היה שלוחו או לא ואז היה שמעון מוחזק מעצמו מחמת חזקת ישוב ומחלוקתם לא היה על המקום לאמו' להעמיד בחזקת מאר' קמא שאלו היה על מקום וקרקע ממש אין אנו צריכין להעמיד הענין למפרע רק תמיד הוא בחזקת מאר' קמא בכל ספק אבל הריב היה רק על חזקת ישוב דאינו קרקע ממש ולא נוכל להעמיד הספק למפרע טרם שהחזיק שמעון לאמור כאלו היה הספק בעוד שהיה השר בחיים והיה מוחזק ראובן כי הספק לא היה שייך אז דהספק לא נולד רק בעבור מיתת השר וקניית שמעון אחר כך. ועל דרך זה מתורץ גם כן דלא קשה דידי' על דידי' על סימן קפ"ז דלעולם מי שהוא מוחזק בישוב דינו כאלו מוחזק בקרקע אבל בסי' קי"ח לא היה ראובן מוחזק בישוב. כי מת השר ושמעון היה מוחזק כנ"ל ולא נוכל להעמיד הספק למפרע ובנדון דידן גם המשכיר מוחזק עדיין בחלקו ולשוכר אין חזק' וכל אריכות דברי אלה הם למותר רק בדברי תורה לבד ירדתי להתוכח ולא חדשתי רק לתרץ קושיית' אשר חשבת לסתור דברי. אמנם עיקר' דדינ' אשר כבר פסקתי לזכות המשכיר עדיין בדעתי הראשונה אני עומד לזכותו מכח שמעתת' דהאומני' השוכר חמור והבריקה או נשתטת' דהוי כמו ששכר דבר ונפל ביה מום שהוא חסרון על להבא דבחזרה קאי ושוכ' זה הואיל ולא חזר או סבר וקבל כאש' בררתי כבר ביאור רחב ומחותני מהרר"ז מגמגם קצת מכח התוספתא הביא הר"ן וכתב עליה וז"ל וכשם שהלוקח שדה באחריות ובא ב"ח וטורף מקצת אין המקח מתבטל בכך אלא שחייב מוכר לשלם לו ביבש אילן ומעיין דכוותא עכ"ל. ומזה רצה לדקדק שמשנה דיבש המעיין מיירי בכל ענין וכו' לא' הבנתי גמגום זה דאדרב' היא היא שאמרתי דהלוקח שדה וב"ח טורף מקצת אין שייך חזרה מכאן ולהבא לבד רק חזרה למפרע שיחזור מתחל' המכר והוא אכל הפירות ונשתמש בקרק ויהי' סכסוך לכן המקח קיים וישלם לו החסרון ככה גם ביבש המעיין אין שייך חזר' מכא' ולהבא דנתקלקל למפרע לכן משלם לו החסרון אבל בשכירות ונפל ביה מום שיזיק על להב ויוכל לחזור מכאן ולהבא לבד אנו אומרים אלו עד הכא בעית למיזל לאו שכר בעית למיתן ממש כחמו' שמת בחצי הדרך כי אלו השוכר הזה לא היה שוכר ז' שנים רק עד זמן הקלקול לא היה צריך לתת השכ' עד היום ההוא גם עתה היה לתת לו כך והי' יכול לחזור כאלו היה נשלם שם השכירות. ומה שהשיג מהררי"ק כי היה גם בכאן בלתי אפש' לשוכר לחזור בפתע פתאו' משום הזיקות הם סברות אינם ישרות בעיני כי כמו שיעשה בסוף ז' שנים גם היה עושה אז ואף אם היה לו קצת היזק גם בחמו' ומת בחצי דרך יש לו קצת היזק שיצטרך להשיג חמו' אחר ואולי ביוק' ואפילו הכי אומרים לו אלו עד הכא בעית למיזל וכו' והמשכי' אינו משלם לו היזיקו להיו' הדבר אונס. ומה שמעלת מהרר"ק או' שהכרעה שלישי' אינה הכרעה אינו ענין לנדון דידן דלא שייך לומר שיהיה הלכתא כוותי מטעם שהלכה כדברי המכריע דאלו היה באש' ב' דיינין חולקין והשליש מכריע כאחד מהם הדין קיים מכח שהלכ' כמכריע הי' הדין בטל לגמרי ולא היו מועלין דברי השליש דבפרק כירה איתא בגמרא על לא ישתטף אדם כל גופו בין בצונן כו' דלא אמרינן הלכה כמכריע אלא דוק' במשנה אבל לא בברייתא אם כן כ"ש שבינינו אינו שייך אלא ענינינו הוא כאלו יבואו בעלי דינים לפני ב"ד של שלשה או כ"ג ואלו מחייבין ואלו מזכין ואף כי המחייבין או המזכים יש להם טעמי' שונים מ"מ הולכין אחר הרוב המסכימים לדעה אחת בדין ולשון הכרעה היא כאשר דרך משל בפרק כירה תנא אחד אוסר בין בחמין בין בצונן ותנא אחד מתיר בשתיהן והשלישי אוס' בחמין ומתי' בצונן דלא סוב' כחד מהם והלכה כמותו אם הוא משנה כאשר הזכירו הראשונים החילוק שהיה ס"ד לחלק ואם הראשונים לא הזכירו החילוק שהיה ראוי לחלק כמו בסוף פ"ק דפסחים חבית תרומה שנטמאת שהתנאים הראשונים לא חלקו בין בית לשדה ולא הזכירו שהיה ס"ד לחלק והשלישי מעצמו חלק בין בית לשדה נקרא הכרעה שלישי כפירו' רש"י ותו' שמה ואוכל לומר גם בנדון דידן נזכר קצת העראה מן טעם דידי בדבר מעלתך שכתבת שטען המשכיר שהיה לשוכר לעשות לו מודעה ולאמר לו תנכה לי או הרי שלך לפניך וכתבת שמהר"ז מסכים ומעלתך חולק עליו ואני לפסק דיני הסכמתי ככה שהיה לו לחזור כנ"ל בפסקי א"כ לא נקרא הכרעתי הכרעת שלישי אכן איני צריך לאלה כי ענין שלישי ר"ל מאחר שבדין אינם שוים אבל כאשר הם שוים בדין ר"ל שכל אחד יש לו טעם בפני עצמו לא נקרא הכרעה שלישי וזה מובן לכן בדא נחיתנא ובדא סליקנא בנדון זה שהמשכיר הוא פטור מנכוי זה והשוכר שלא חזר בו כל כמה דלא חזר סביר וקבל נאם מבי"ק ז"ל: