מלמד להועיל חלק ג · חלק פ״ח סימן ב׳

תשובה:דבר פשוט דיש כאן ט"ס בדברי הר"ן וכן צ"ל: אע"ג דגמרה רבה ב"ב חנה כל היכא דאילו הוי שמיע לי' לרב בשעת הוראתו לא הוי הדר בי' לאו טועה [בדבר משנה אלא טועה] בשקול הדעת מיקרי וקם דינא והכי מוכח בסנהדרין עכ"ל. והסופר טעה ושכח לכתוב התיבות מן טועה עד טועה, וכן דרך הסופרים לטעות כידוע. והנה הר"ן סובר כדעת הרשב"א שהביא הריטב"א לע"ז דף ז' ע"א וז"ל: והיכא דאשתכח לחד מחכימי ורבוותא ז"ל מילתא דפסק מסברא או מדיוקא ואזל האי דלא שמע האי פיסקא והורי דלא כוותיה אומר מורי נ"ר (נ"ל שהוא הרשב"א, דאילו על מורו הרא"ה כותב הריטב"א בהאי מסכתא: מורי ז"ל) דחזינן אילו הוה ידיעה לי' להאי ההוא פיסקא דההוא גאון בעידן הוראתו מקמי דלמרי הוה הדר ביה השתא הוי טועה בדבר משנה ואילו לא הוי הדר ביה כיון שזה ראוי להוראה הוי דינא כטועה בשקול הדעת ואע"פ שהראשון הגאון גדול ממנו, עכ"ל הריטב"א. וזהו שכתב הר"ן אע"ג דגמרה רבה ב"ב מרבו, דהוא רבי דרבה בר חנה חברי' דרב היה תלמידו של רבי, כדאיתא בפ"ק דסנהדרין דף ז'. (ואגב אורחא אומר לך, דבכל מקום שנמצא בש"ס רבה ב"ב הנה בתור חברו של רב הוא ט"ס וצ"ל רבה בר חנה, כדמוכח בסנהדרין שם, ורבה בר בר חנה היה בזמן מאוחר, תלמידו של ר' יוחנן ולא חברו של רב) ורבי ודאי היה גדול מרב, וא"כ י"ל דרב טועה בדבר משנה היה ואפילו הוי אוסר היה רבה בר חנה רשאי להתיר, משום הכי כתב הר"ן דזה אינו דמ"מ צריכין לטעמא, דרב נמי לא אסרה דכל היכא דאילו הוה שמיע ליה לרב בשעת הוראתו לא הוי הדר ביה לאו טועה בדבר משנה מיקרי אלא טועה בשקול הדעת וכדכתב הריטב"א בשם רשב"א. ואי קשיא מנ"ל להש"ס דרב לא הוי הדר ביה אילו הוי שמיע ליה גמרא דרבה בר חנה, דילמא הוי הדר ביה, וא"כ אמאי צריך לתירוצא, דרב לא אסר מיסר, לימא דלעולם אסר מיסר, אלא דאי הוי שמיע לי' גמרא דרבה בר חנה הוי הדר בי', זה אינו, דא"כ האיך התיר רבה בר חנה בפשיטות הוי לי' תחילה לשאול לרב אי הוי הדר בי' או לא, אלא ודאי דרב לא אסר מיסר, וק"ל.