מלמד להועיל חלק ג · חלק נ״ז סימן ג׳

א. גרסינן בב"מ דף כ"ה ע"ב במתני' מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו ותני עלה מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן ופריך הש"ס אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי ומשני לא צריכא דשתיך טפי (פירש"י העלו חלודה ורמב"ם פי' שמצאו מטה מטה כדרך המטמוניות הישנים) ועפ"י זה פסק בח"מ ריש סי' ר"ס המוצא בגל וכו' ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו הרי היא של מוצאה וכו' שאני אומר של כותים הקדמונים היא עכ"ל ופי' בסמ"ע ולא היה מימות עולם וכו' פי' אף שידוע שהיה ביד זה וביד אבותיו ג' או ד' דורות מ"מ כיון שידוע שלא היה שלהן ושל אבותיהן לעולם וכו' אמרינן המוציא מחבירו עליו הראי' ויכול המוצא לומר של כותים הן ואף שאפשר שחלודה כזה אירע מב' וג' דורות שהיה של אבותיו של זה מ"מ כיון שאפשר שהיה של כותים המע"ה עכ"ד. והקשו תוס' בד"ה דשתיך וא"ת וליקני לי' חצרו לבעל הגל ותי' דאין חצר קונה בדבר שאפשר שלא ימצאנו לעולם. ובא"ז בשם ראבי"ה וכן במרדכי הוסיף דלא שייך לומר כאן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כיון דאינו דבר ההוה וכשקנה הבית לא העלה על לב לקנות המטמון הלכך לא זכה והביא מעשה באחד שקנה בדיל מן הנכרי לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל חבירו בחזקת בדיל ונמצא שכולו כסף מבפנים אך מבחוץ היה מחופה בדיל ותבעו המוכר בדין אונאה ומקח טעות ופטרו הראבי"ה (צ"ל הר"ר אליעזר ממיץ) שאמר שלא זכה בו כשקנאו מן הנכרי כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף והודה לו ר"ת הרי חבל נביאים ה"ה הר"ת הרא"ם, הראבי"ה והא"ז והמרדכי מתנבאים בסגנון אחד דבכה"ג חצר אינו קונה, ואפילו אם היה בידו כמעשה דבדיל אינו קונה, ונפסק דין זה בש"ע ח"מ סי' קל"ב סעיף י"ח בהג"ה (ועיי"ש בש"ך) ובסי' רס"ח סעיף ג' בהג"ה. והנה בנידון דידן אם המוכר היה יכול להביא ראיה שאבותיו הטמינו המטמון, כגון דרך משל שיש בו זהובים שטבעם מוכיח שנטבעו זה מאה שנה, והמוכר מביא ראיה שבית זה היה בחזקת אבותיו זה מאה שנה, אז ודאי יכול לטעון המטמון שלי הוא שירשתי מאבותי, וביתי מכרתי לך ולא המטמון. אבל כנראה המוכר אינו טוען כלל טענה זו, ועכ"פ אינו יכול להביא ראיה על זה והמוציא מחבירו עליו הראיה וכיון שרק אפשר להיות שכשקנו אבותיו של המוכר בית זה כבר היה המטמון שם, א"כ לא זכו בו כלל לא אבותיו ולא הוא כהסכמת כל הפוסקים הנ"ל, והמטמון הוא של המוציא.