מלמד להועיל חלק ג · חלק כ״ו סימן ו׳

ומ"מ חששא זו אינו לעיכובא כל כך כיון דאנן קיי"ל כר"א דע"מ כרתי ומדינא לא בעינן עדי חתימה כלל וממילא דאין זה כשאר עדות. אבל נראה דיש כאן חששא אחרת וגדולה היא אלי, דנראה אם מצוה להם בזה אחר זה צריך שיחתמו כסדר שציוה להם, ראובן בתחלה ואח"כ שמעון, דאלו היה דעתו דאינו מקפיד על הסדר היה לו לצוות אותם כאחד, ואם הדבר ברור דהבעל מקפיד על זה אם שינו הגט בטל או פסול, ואפי' לר"א דאמר ע"מ כרתי ואין צורך בעדי חתימה אפ"ה שינוי פוסל בהו כמ"ש התו"ס בסוגי' דאמר אמרו לסופר וע' בב"ש סקמ"א ס"ק ס"ה ס"ו דמפרשינן לישנא יתירא אפי' לקולא וכ"ש לחומרא, וכיון דבלשון כזה איכא ספק אי הוי קפידא ודאי דאין להכניס עצמו לידי ספק דאורייתא ועדיף למתפס לישנא דלית בה ספיקא ולצוות אותם כאחד. ולכאורה נ' דהדבר תלוי במחלוקת הראשונים בסוגי' דב"ב קל"ח באומר מאתים לפלוני וג' מאות לפלוני אין כאן דין קדימה וכולן שוין ליטול לפי חלקו, וכ' הרא"ש דאם אמר יטול ראובן מאתים ושמעון מאתים בזה שייך דין קדימה דאי לא היה דעתו לשם קדימה למה לא כלל אותם יחד יטול ראובן ושמעון ד' מאות עיי"ש והרמב"ן (בחי' הרמב"ן לא הכריע אדרבה נ' דנוטה לדעת הרא"ש) וש"פ חולקים דאפי' בכה"ג אין בהם דין קדימה עיי"ש ובש"ע. וא"כ בנ"ד כשמצוה לראובן לחתום ואח"כ מצוה לשמעון לדעת הרא"ש ודאי איכא קפידא אבל לדעת הרמב"ן לכאורה אין קפידא, מיהו אפשר דכאן גם הרמב"ן מודה דבלא"ה יש לתמוה על הרמב"ן דפליג על הרא"ש והא דברי הרא"ש דברי סברא הם ולכאורה ש"ס ערוך הוא כדבריו בתמורה כ"ו דאמרי' לר' יוסי הואיל וא"א לקרות ב' שמות כאחת לא אמרינן תפוס לשון ראשון ומפרש שם דאיירי באומר תמורת עולה תמורת שלמים דר"מ סבר מדלא אמר תמורת עולה ושלמים וכו' ור' יוסי אמר דהאי גברא סבר אם יאמר תמורת עולה ושלמים ה"א קדושה ואינה קריבה וכו' אבל אי ליכא למטעי ואמר לישנא יתירא ודאי כאומר זו ואח"כ זו וכ"כ הר"ן בנדרים, וא"כ כשאומר יטול ראובן מאתים ושמעון מאתים אלו לא היה דעתו לשם קדימה היה לו לומר יטלו ד' מאות והיינו הך דר' יוסי ממש ותימא על הרמב"ן כיון דדברי הרא"ש מפורשים בש"ס. ואפשר לתרץ דסברת הרמב"ן באומר מאתים לראובן ומאתים לשמעון, האי גברא לא אסיק אדעתיה שלא יהי' נכסיו מספיקין לראובן ולשמעון אלא סבר שיש בהם כדי ליתן לשניהם בשוה ולא היה דעתו כלל לשון קדימה ולכך אין מדקדקין בלשונו אבל בתמורת עולה ושלמים דהם דברים נפרדים ודאי דדייקינן בלישני'. ולפ"ז בחתימת עדים אפשר דמודה הרמב"ן דנחית מתחלה לשם קדימה וצריך שיחתמו על הסדר שאמר להם, ובאמת שאפשר שדעת מהר"ם גופי' אם ציוה להם זה אחר זה צריכין לחתום על הסדר, אלא שכ' בס' ק"ס העד שרוצה לחתים ראשון וכו' משמע שברצון העד תלי' וזה כשגגה יוצאת מלפניו. ומ"מ שלא להיות בכלל הוצאת לעז על גטין ח"ו יש לדון דאין כאן מקום לקפידא כלל עפמ"ש הרא"ש כלל מ"ו דבזמננו שהבעל אינו אומר כלום מדעתו רק הכל ע"פ צווי הרב המסדר ל"ש לומר דעתו היה לשם קפידא.