מלמד להועיל חלק ג · חלק ט״ז סימן כ׳

ג. נוסף לזה דאזדא לה איסור דאורייתא וכמו שהעלה הרב דקאוונא נ"י עפ"י סברת המבי"ט הובא בקו"ע ס"ק רכ"א ועפ"י מה שביאר בשב יעקב סי' י"א דבריו, וכן בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קי"ד ומה שדחה בנובי"ק סי' מ"ו כבר יישב בנו בשו"ת שיבת ציון סי' ע"ט עפ"י מ"ש נובי"ת סי' נ"ט דאם נמצא במקום שנטבע שם ממש אפי' רשב"ג מודה דאמרינן האי שנמצא הוא שאבד, ועפ"י מה שכ' בשו"ת מהר"י אסאד סי' ו' דאף שאין ידוע המקום מצומצם כיון שבתוך שעה שנראה שם נמצא מסתמא נראה באותו מקום ממש או סמוך לו. וגם היטב לדבר הרב דקאוונא שיש סברא שאם הי' חי היה מודיע (ע' רש"י כתובות כ"ב ע"ב ד"ה ברי לי). ומה שדחה דבחסר דיעה אין לומר כן לענ"ד אין זה דחייה דאף אם ראו אותו איזה זמן בפנים זועפות לא הוחזק עדיין בשוטה שאין לו שעה צלולה והוי לכל היותר כעתים חלים ועתים שוטה, והיה מודיע בשעה שהיה דעתו צלולה, וכנראה רק מפני שאיבד עצמו לדעת הוכיח סופו על תחילתו שהי' חסר דעה, אם הי' חי' לא הוחזק כלל בחסר דעה. ועוד דאם הוא לא היה מודיע הפאליצייא היתה מודיע' שהאיש הנאבד שהחזיקו אותו למת נמצא מטורף בדעתו באיזה מקום, כי כן הוא הנימוס. ומדלא נודע בלתי ספק לא נמצא האיש בשום מקום, ועוד דאם אחר היה נאבד ונהרג ג"כ היתה הפאליצייא מודיעה זאת בעלי היום. ובזמנינו בארצות היישוב והקולטור לא נאבד איש בלתי שבזמן קרוב נודע מזה ונתפרסם בכל מכתבי עת. וזאת אומדנא דמוכח דודאי שקול יותר מסברת דאם היה היה מודיע בזמן המבי"ט.