מלמד להועיל חלק ב · חלק צ״ח סימן ה׳

וכל זה במצות עצמן אבל בהכשר מצוה כגון גירושין וקידושין ושחיטת קדשים וכדומה שאינן בכלל השלשה מינין שהזכרנו בזה אמרו שלוחו של אדם כמותו ויש בכלל זה ג"כ פדיון מעשר ופדיון פטר חמור דכיון דכל כמה דלא פריק להו אסורים הוי כפדיון הקדש ואינו אלא סילוק איסור ובפדיון פ"ח יש עוד טעם אחר דלא כתיב ביה בעלים כמ"ש התוס' (בבכורות דף י"א). ויש לנו מצוה אחת שהיא ממוצעת בין מצוה ממש ובין הכשר מצוה והיא תרומה דההפרשה אינה עיקר המצוה אלא הנתינה לכהן כמ"ש הרמב"ן בסה"מ ומסברא הוי אמרינן דההפרשה א"צ שליחות כלל כיון שאינה אלא סילוק האיסור ולהתיר שירים באכילה אלא מדכתב והרמותם אתם ש"מ דקפיד קרא שהבעל הבית בעצמו יפריש והדר כתיב גם לרבות השליח. גם יש לבאר הא דקיי"ל דיכול אדם להפריש קרבן בשביל חבירו אינו מטעם שליחות אלא כפורע חוב של חבירו וכמו שאכתוב עוד בסמוך. ועוד דהתורה ריבתה בפירוש שאחר יכול לפטור חובתו של חבירו כדיליף בעירכין (דף י"ד) מדכתיב ואין ידו משגת וכ"מ בתמורה (דף י') גבי נזיר דאי לאו קרא ה"א מדידיה מתכפר בדאחרים לא מתכפר אפילו נתנו לו דרך מתנה. וא"ת לפי מה שביארנו דבמצוה ממש ל"ש שליחות תקשי הא דתניא במכילתא ורצע אדוניו וכו' לפי שבכל התורה שש"א כמותו ת"ל אדוניו ש"מ דאפילו במצוה שייכא שליחות, הא ל"ק דאי לא כתב אדוניו ה"א דרציעה באמת לאו מצוה ממש היא אלא הכשר מצוה לסימן עבדות או כדי לביישו כמ"ש מפרשי הפשט והשתא דכתב אדוניו חזינן דמצוה שבגופו היא ולכך לא מהניא בה שליחות. ועוד אכתוב בזה בסמוך.