מלמד להועיל חלק ב · חלק צ״ח סימן ד׳

תשובה. לפי שלדעתי האחרונים לא דקדקו בדינים אלו כראוי צריך אני לבאר קצת. ואומר כאשר נחלק כל מצות האמורות בתורה למיניהם נראה בעין דבעסק המצות אין ענין לשליחות כלל או דלא מהניא בהו שליחות. המין הראשון הן מצות התלויות בגוף האדם ממש כגון סוכה לולב ותפילין וחליצה הדבר פשוט דלא שייכא בהו שליחות וכמ"ש הר"ן פ"ק דפסחים ובכלל זה הוא ג"כ מצוה המוטלת על אדם מיוחד או על אנשים מיוחדים כגון מצות המיוחדות דוקא לכהנים או לאנשים מיוחדים כגון עריפת עגלה שהמדידה בב"ד והאמירה בכהנים ושאר המעשה בזקני העיר בכל אלו אין מקום לשליחות. המין השני מצות המוטלות על האדם לעשות אותן בממונו כמו צדקה והענקה וראשית הגז וכדומה, גם באלו לא שייך שליחות דאין חילוק בין אם נותן הצדקה לעני ע"י עצמו או שולח לו ע"י אחר ואפילו ע"י חש"ו דומיא דאמרינן נתנו ע"ג הקוף והוליכו דבכל ענין שנעשה מצוה זו בממונו ומחמתו הרי קיים המצוה אבל בגוף המצוה ודאי דל"ש דין שליחות שאם אמר לאחד תן דינר לעני מממון שלך בשליחותי דבר פשוט הוא דהמשלח לא קיים המצוה דשכר המצוה אינו דבר הנתפס בשליחות והמשולח מצוה דידי' עביד חוץ אם הוא מזכה הדינר להמשלח קודם שיתננו לעני א"כ המצוה נעשית ממעות המשלח ולא בתורת שליחות. ויש בכלל הזה ג"כ מצות שאינן תלויות בממון ואפ"ה ל"ש בהו שליחות כגון שילוח הקן וכדומה בין שהשליח הוא בר שליחות או שאינו ב"ש דאם אמר לחש"ו שישלח האם לאו כלום הוא דהוי כאלו פרחה האם מאליה ואם אמר לאחר שהוא בר שליחות שישלח האם בשליחותו א"כ השליח הוא שזכה במצוה ולא המשלח אפילו אמר אני עושה מצוה זו בשביל המשלח לית בי' מששא וכמ"ש דגוף המצוה אינה נתפסת בשליחות. המין השלישי הן מצות שא"צ שליחות כגון ביעור חמץ ושריפת נותר השבת אבידה טעינה ופריקה ועשיית מעקה ועוד הרבה שאין החוב מוטל על גופו ממש שהוא עצמו יעשה המעקה או שיבער החמץ בעצמו דלא קפיד קרא אלא שיהא הדבר נעשה מחמתו בכל ענין שיהיה וממילא דלית בהו שליחות רק בתורת הידור וזריזות ראוי שהוא בעצמו יעשה המצוה ע"ד מצוה בו יותר מבשלוחו הרי ביררנו דרך כלל דאין שליחות במצות.