מלמד להועיל חלק ב · חלק כ״ז סימן ד׳

הנה לענ"ד הכל תלוי בזה אי אותו המיץ הבשר הוא אסור מדאורייתא כמו הבשר עצמו או לא, דודאי אי המיץ הנ"ל אסור מדאורייתא לא מהני מה שנמחה במים, דאין להתיר משום נטל"פ דהא ודאי אינו פוגם המים אלא נותן בו הטעם שיש בעצמותו ואם עצמותו אסור מדאורייתא אף שאינו ערב לחיך מה מועיל תערובתו במים לשיטות דטע"כ דאורייתא, ואין לומר דאם נתן הפולפער ברוטב כיון שטעם הרוטב נפגם על ידו מותר הרוטב דהרי כ' הר"ן ומובא בש"ע סי' ק"ג סעיף ב' דאם הגדיל האיסור המדה כל כך עד שיצא הפסדו בשכרו שמרויח ע"י הכמות אסור והנה גם בנ"ד הרי הרוטב עם הפולפער יש לו ערך מזוני (נאהרווערט) גדול עד שיצא הפסדו בשכרו. וגם אין לומר דהיכא דלא גמע רק מיץ הבשר אין לאסור מקרא דהטמאים, דהא כיון דאותו מיץ אסור כנבלה עצמה מה לי המחה נבלה עצמה מה לי המחה מיץ הנבלה. ומעתה אין לנו כי אם לחקור על אותו מיץ אם הוא אסור מדאורייתא או לא. נ"ל פשוט כיון דיליף מהטמאים לאסור צירן ורוטבן אותו המיץ אסור אף דנפיק ע"י איצצא ולא ע"י בישול. וע' ח"ס י"ד סי' קי"ד בסוף דמחלק בין נפיק ע"י בישול או ע"י איצצא. אך דוקא באותן איסורין דלא אמרינן בהו משקין היוצאין כמותן אבל בנבלה דילפינן מהטמאים דמשקין היוצאין מהם כמותן גם ע"י איצצא אסור המשקה, עיין שו"ת בית יצחק י"ד ח"א סי' קכ"ב אות ג'. ומכש"כ היכא דהוא סחט המשקה דאחשביה ודאי אסור אף דנשתנה האוכל להיות משקה ע' מ"ש הח"ס בחידושיו לחולין ק"כ ריש סוגיא דנפש. ומ"ש מ"כ דכיון שסוחט לרפואה לא אמרינן אחשביה והביא ראיה מא"ח ריש סי' ש"ך הוא תמוה דשם אמרינן דע"י שסוחט לרפואה לא הוי משקה דמשקה לא הוי רק בסוחט לשתות לצמאו והמג"א כ' דבסוחט לטבל ג"כ לא חשיב משקה, אמנם בנ"ד דטעם ההיתר הוא משום השינוי דנהפך האוכל למשקה ואם הוא בעצמו עושה אחשביה דלא ליגרע ע"י השינוי ומה לי עשאו לאכילה או לרפואה, וכי האוכל מאכל לרפואה לא חשיב אוכל, ועוד הא בנ"ד האוכל מרפא ע"י התחדשות החומר וע"י שזן את הגוף, והרי האכילה לחזוק הגוף כשאר אכילה וע"י התחזקות הגוף הוא שב לקדמותו ורפא לו. אמנם כן לענין אחשביה י"ל עפ"י מ"ש הת"ח בחולין שם דדוקא בהקפת דם דעשה ממשקה אוכל מהני אחשביה דאשבוחי קא משבח אבל לא בהמחה חלב דגרועי גרעה, וא"כ בנ"ד נמי לא שייך אחשביה. אך מ"מ המיץ אסור משום הטמאים כמש"ל, וע' נובי"ק א"ח סי' כ"ו.