מלמד להועיל חלק ב · חלק קי״ד סימן כ״א

יז. לפי הנ"ל האפר הנשרפין שמובא לפנינו בכלי ונתבלבלה צורתו אינו מטמא, וא"כ אין עלינו החיוב לקוברו. אמנם מה שיש לספק הוא שעכ"פ על הקרובים מוטל החיוב לקברו שהרי הם היו מחוייבים מתחילה לקבור כל הגוף ואלו היו קוברים כל הגוף ושיירו ממנו דבר המטמא היו מחוייבים לקבור אותו שיור עפ"י האמור לעיל אות ד', וא"כ אי שרפו חלק ולא קיימו מצות קבורה, אטו משום דבטלו מצות קבורה בהאי חלק פטורין הן לקבור חלק הנשאר המטמא, וא"כ לדעת הר"ש הקרובים שכבר היו מחוייבים בקבורה קודם שנשרף מחוייבים לקבור מה שנשאר אם אותו השיור מטמא, והאפר של מת שלם הלא מטמא לדעת הר"ש. ואפשר ג"כ אפי' להסוברים דאפר אינו מטמא הקרובים מחוייבים לקבור משום עצם כשעורה דמחזיר על עצם כשעורה (נזיר מ"ג ע"ב). ואף שיש לפקפק בזה מ"מ מידי ספק לא יצאנו. ואילו היו הקרובים באים לישאל לב"ד כלום חייבין אנו לקבור את אפר קרובנו או רשאין אנו להניחו בכלי בבית הקרעמאטאריום בודאי צריכין אנו לומר להם: עלינו (כלומר על הב"ד ועל הקהל) לא מוטל חיוב קבורה, כיון שגוף המת לא בא לידינו אלא אפרו, ובאפר אין חיוב קבורה, מ"מ אתם, שכבר נתחייבתם בקבורה כשהיה המת מוטל לפניכם, לכל הפחות קברו מה שנשאר מקרובכם דהיינו האפר וקצת עצמות. וכיון שיש לכל איש מהקהל רשות לקבור את מתו בבית הקברות, אין אנו רשאין לנעול את בית הקברות לפני הקרובים מלקבור אפריהם שמחוייבין בקבורה מן התורה (או מדרבנן). ואין לומר מפני שקרובם פירש מן הצבור, דחדא כבר כתב מהרי"נ בצדק דקבורה לא נמנע מן הפורש מן הצבור, ועוד הרי פשוט המנהג דקוברין פושעים אף שאין בהן לחלוח יהדות ועברו על איסורי כרת ומיתת ב"ד. ואטו משום דגם ביטל מצות קבורה מיגרע גרע. אשר על כן נלענ"ד דאין לנעול בית הקברות מצד הדין מן הקרובים שרוצים לקבור את האפר, חוץ מזה כבר כתבתי לעיל שגם אנחנו מחוייבין לקבור האפר משום איסור הנאה שכל הנקברין אפרן אסור, וגם שאר איסורי הנאה יש שנקברין בבית הקברות כמ"ש שם.