מלמד להועיל חלק ב · חלק קי״ג סימן ב׳

תשובה:תחילה יש לדון אי יש חיוב קבורה באפר המת. והנה פשיטא דאין להביא ראיה מתמורה דף ל"ד ע"א דאמרינן דמת הנשרף אפרו אסור משום דכל הנקברין אפרן אסור, דזה לא נאמר לענין מ"ע דקבור תקברנו, אלא דאפר המת ג"כ נקבר כשאר איסורי הנאה הנקברין דאין כאן מ"ע קבורה דוקא אלא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, עיין פסחים כ"ח ע"א ותוס' תמורה ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין. ואיפכא יש להביא ראיה שלא מיקרי מת דחייב לקוברו מדאמרינן בנדה כ"ז ע"א דמת שרוף שאין שלדו קיימת אינו מטמא אלמא דלא הוי כמת אדם, וא"כ י"ל דלא צותה התורה לקוברו. אמנם ודאי אם נשרף מת באונס או הקדושים שנשרפו בקידוש השם פשיטא דמחויבין לקוברן או משום בזיונו או משום כפרה (ע' לחם משנה רפי"ב מה' אבל דכתב דטעמים אלו נאמרו אי אמרינן קבורה לאו דאורייתא) כדאיתא בסנהדרין מ"ז ע"ב, וע' שאילת יעבץ ח"ב סי' קס"ט. אמנם כאן בנ"ד הרי המת אמר אל תקברוני ומשפחתו קיימה את דבריו והאיך נימא דאנחנו מחויבים לקוברו אחר שכבר נשרף, שזהו קבורה שלא צותה התורה. וע' בספר יענה באש להרב ר' אלי' בן אמוזג שהאריך בענין זה הרבה. ואף שהעלה דתלי' אי הפי' משום בזיוני כרש"י ותוס' או כרמב"ם, מ"מ יש לדקדק על דבריו הרבה, וכנראה אחר העיון יש להורות דאין כאן חיוב קבורה לא מה"ת ולא מדברי סופרים.