מלמד להועיל חלק א · חלק נ״ו סימן ח׳

ו. שבתי וראיתי שאין בנידון דידן לפ"ע כלל. דהנה ע"כ צ"ל דנידון דידן באופן שהיר"א הוא בסכנת נפשות אם לא יחתום החשבונות דאל"כ מי יכול להתיר לחלל שבת באונס ממון או חבוש בבית האסורים וכדומה. וע"כ צ"ל דאם היר"א לא יעשה מה שמוטל עליו לעשות ישלחוהו למלחמה במקום שהמלחמה חזקה ויבא ח"ו לידי סכנה. והנה ברור שכמו שצריך המסוכן עצמו להציל את נפשו כמו כן מחיוב כל אחד מישראל להציל נפש ישראל מכל סכנה אף אם צריך לחלל שבת. ואם לא עשה כן עובר על לא תעמוד על דם רעך. וא"כ אם המומר לשבתות חותם החשבונות כדי להציל את היר"א מן הסכנה אינו עושה עבירה כלל ואדרבה מצוה קעביד, וא"כ פשיטא ופשיטא דאין היר"א עובר על לפ"ע אם שולח לו החשבונות, מה תאמר הלא המומר חוטא במחשבתו, דהוא לא כן ידמה לחתום כדי להציל היר"א אלא חותם ברצון ואין שוה לו מפני שאיסור שבת אינו כלל חשוב בעיניו, וא"כ חוטא במחשבתו (וע' רש"י על הפסוק וה' יסלח לה בפ' מטות) מ"מ לזאת המחשבת פגול היר"א לא גרם כלל, אלא למעשה הוא דגורם, והמעשה רצויה אף שאין הכוונה רצויה. גם נוכל לומר דבאמת המומר ג"כ כוונתו להציל היר"א אף שאיסור לא נחשב בעיניו כלל, וא"כ זה אינו עושה איסור אלא מצוה, הא למה זה דומה לרופא שהוא מומר לשבתות ועושה רפואה בשבת להציל את ישראל מסכנה וכי נאמר דלא מצוה קעביד משום דאינו חושש כלל לאיסור אתמהה. ועתה פשיטא שהיר"א שפיר עביד ששולח חשבונותיו להמומר. ואף דבעצמו היה יכול לעשות מ"מ בגוונא כזה יכול להחמיר על עצמו. ע' באר היטב ופ"ת י"ד ריש סי' קנ"ז.