מלמד להועיל חלק א · חלק ט״ז סימן י״ז

(ב) הר"ן בחידושיו לסנהדרין נ"ב ע"ב כתב וז"ל: ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן, י"מ שהטעם בזה לפי שהתורה קדמה להם ואינו מספיק שבכל הדברים ג"כ יש לך לומר שלא קדמו הם אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנימוסי ע"ז שמא ימשך האדם אחריהן כמותן וכן נמי אם הכותים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי וכדאמרינן במס' חולין (ע"ז ע"ב) אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא ומקשינן בגמ' בשלמא טוענו באבנים כי היכי דנכחוש חילי' אלא וסוקרו בסיקרא אמאי ומתרץ כדתניא וטמא טמא יקרא כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו, הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפשר שמחמת שכחו גדול משיר פירותיו והטעינה באבנים טוב לו מדרך הטבע אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין הוא מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת בנסיון, ומתרץ כדתניא וטמא טמא וכו', וכן פי' הרמב"ם ז"ל עכ"ל (אולי צ"ל הרמב"ן ז"ל). וכ"כ הר"ן בקיצור בהלכות בע"ז וז"ל: שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי אינה מדרכי האמורי לחוש שלא תעשה כמעשיהם לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של ע"ז ודברים של הבל ובטלה וכולן יש בהן סרך ע"ז אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא עכ"ל.