תשובות מהר״ח אור זרוע · חלק ח׳ סימן א׳

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

עטרת תפארת, צניף אדרת, גולת הכותרת, רכב ישראל ופרשיו, ראש המחנה ושלישיו הר' חיים שי' בן רבינו יצחק זצ"ל ילמדנו טלית של משי ואינו משי רק הערב אך לא השתי והשתי עצמו ספק לנו אם הוא פשתן או קנבוס האיך יטילו בו ציצית, אם של צמר שמא הוא פשתן ואסור דאמרינן במנחות (ד' מ') אפשר במינו, ואם של משי בעינן מין כנף דשאר מינים במינם דוקא פוטרין והכא יש בו או קנבוס או פשתן אם של קנבוס הרי יש בו משי ואין זה מין כנף אם של פשתן ואותו פוטר בין במינו בין שלא במינו הא תניא (שם) סדין בציצית בית שמאי פוטרין ופירשו בתוס' בשם ר"ת פוטרין אפילו מציצית של פשתן ופסקו כבית שמאי והאריכו התוס' לשם ואם נאמר כאן שהערב הוא של משי והוא העיקר הנראה מבחוץ ונראה כאלו כולו של משי מעתה אפילו השתי של פשתן בטל הוא לגבי המשי כדאמר פרק במה אשה (ד' נ"ז ע"ב) שלשה דברים נאמרו באיסטמא אין בה משום כלאים, ופי' ר"י דמיירי בתכשיט שהוא מלבדים וקבועים בו אבנים טובות וציורי זהב וגוף הלבדים בטלים לגבם וגם שנינו צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר להביא פשתן עמהם שכבר נתבטל או שמא אין ראיה מכאן דאיכא למימר דוקא טרפן קודם טווייה וגם מאיסטמא אין ראיה דהתם כלאי לבדים גופייהו דרבנן דתנן במס' כלאים הלבדים אסורין מפני שהם שועין והיינו מדרבנן כדאמר בפר' האשה שהיא עושה צרכיה (ד' ס"א ע"ב) מדאורייתא שוע טוי ונוז ומסיק הלכה כמר זוטרא אבל הכא שהוא ארוג ממש הוי מדאורייתא ולא בטיל השתי ואפילו אם נאמר דכל כלאים שלנו דרבנן לפי שאינן שזורין כמו שכתב רבינו משה בספר המצות מ"מ שמא יש להחמיר ולחלק דשאני לבדים שהשוע שלהם האוסרם לא יבא לעולם דרך איסורא דאורייתא, דלא שייך בלבדים רק שוע אבל בגדים שלנו דהיינו שוע טווי וארוג הוא ממש דרך איסורא דאורייתא רק חסרון המשזר ולהכי אפילו אם נקל בו לגבי עורות התפורים בפשתן ולגבי הרואה כלאים על חברו מ"מ לגבי בטול לא נקל עליהם וצ"ע אם יש לסמוך אהא שכתב רבינו משה והביא במסכת כלאים ר' יוסי אומר כלים הבאי' ממדינת הים אין צריכים בדיקה לפי שחזקתן מן הקנבוס או שנחוש למה שמפרש בירושלמי עכשיו שהפשתן מצויה בכל מקום צריכין בדיקה.
נחלת הכלל · Maharach Or Zarua Responsa, Leipzig, 1860

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך תשובות מהר״ח אור זרוע, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.