כרך של רומי · חלק ט׳ סימן ז׳

אלא דכד דייקנין שפיר שנייא נדון דידן מכל האמור ומדובר שינוי ניכר למעמיק בעצם הענין דבשלמה בנדון מבשל בשבת בשוגג דעיקר הבישול במזיד הוא איסור גמור ולא התיר ר"מ לאוכלו אלא מפני שנעשה בשוגג כגון דא ודאי אסור גמור במקום ע"ה להורות התר בדבר כר"מ יען עיקר שאנו דנין עליו שהוא הבישול הוא המעשה הנאסר בשבת ואין אתה מתירו אלא מפני שנעשה בשוגג ע"ז ודאי שייך שפיר שלא לדרוש ושלא להורות כיון דלאו כ"ע דינא גמורי ורואים שהבישול בשבת הותר לאוכלו ולא מפלגי בין שוגג למזיד כשינוי המקרה שקרה לבישול הזה וא"כ כיון דראו דהותר דבר הידוע להם שהוא אסור הנה גם הם העמי הארצות יסתבכו ויתאחזו בקורי עכביש ויבואו להתיר איסורים אחרים בחסרון ידיעתם לא כן כשאנו נטפלים להשיב על דבר שאין בגוף המעשה ריח איסור כמו נדון שלפנינו כי עמד השואל ושאל אם מותר לו להיות רופא בבית החולים הצרפתים. שגוף המעשה הוא התר שנולד בו ספק חיצוני שמא יבא לידו חילול שבת או לא שהוא ככל השאלות הבאות לפנינו באיזה ספקות גדולים ועמוקים אשר שואל"ים ילכו בהמה ואנחנו המשיבים מפני החיוב המוטל עלינו להורות את בני ישראל אנו נטפלים להשיב שואלנו דבר אם לאסור אם להתיר ולא מפרק שמתוך דברינו בפלפול הדברים בעומקן ורומן: יתברר לשומע איזה דין להתיר שעד עכשיו היה טועה בו לאסור לא מפני זה נכנס בסוג סרוך ע"ה דאי לאו הכי לא שבקת חיי לכל מורה ודאין השוכן לשפטי"ו הטוב טוב לסגור פתח בית המדרש ונעשה אזן של מעלה כאילו ח"ו! אינה שומעת? הא ודאי לא יתכן דרך ה'! ואפי' בדבר התמוה שפסק מרן בס' הקצר יו"ד סי' רמ"ב סק"ט דיש מי שכתב שאסור לחכם להורות ולהתיר דבר התמוה לרבים שנראה שהתיר את האיסור ע"כ. עכ"ז כתב הש"ך שם דהיינו דוקא אם מתיר בסתם. אבל אם אומר לשאול טעם לדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיה מתוך הספר מותר.