כרך של רומי · חלק ח׳ סימן ט׳

ידוע ומפורסם כי חז"ל אסרו לגלח במועד מפני שחששו שיכנסו בני ישראל לרגל כשהם מנוולין. כדתנן ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים וכו'. ובגמרא ושאר כל אדם מאי טעמא אסורים וכו' כדי שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולין ופירש"י כשהם מנוולין ומאן דמתרשל ולא גילח מקמי רגל ומטי זמן עליהו לגלח ברגל. החמירו רבנן הואיל ולא מזרזי נפשיהו לספר מקמי רגל דלא ליהוי ברגל מנוולין אם יהיו מגלחי' במועד לא היו מגלחין לפני המועד ונכנסים לרגל כשהם מנוולין ע"כ. וכמו כן גלוי וידוע העיקר אשר הונח אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. אמנם כל תלמיד עם מבין יודע כי העיקר הזה ניתן לשיעורים. ויש לנו הרבה ענינים אשר גם בית דין קטן יכול לבטל דברי בית דין גדול שקדמו ומתוכם היכא שלא נתפשטה התקנה בכל ישראל. ולא בלבד היכא שבשעת התקנה לא נתפשטה בכל העולם. אלא הגם שבאותה שעה נתפשטה איסור בכל ישראל. אך בהילוך הזמן נתקלקל הדבר ונעשית הגזרה רפויה מצי בית דין קטן לבטלה לפי דעת מרן. דהכי מקשה בתלמוד (בע"ז ד' ל"ו ע"א) איך התיר רבי יהודה הנשיא את השמן הרי אין בית דין יכול לבטל דברי חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין? ומשני שמן לא נתפשט איסורו בכל ישראל. ודרשו שם הפסוק במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו. אי איכא גוי כולו אין ואי לא לא. ופרש"י אתם מקבלין עליכם בארור ובקללה ונאסר עליכם. ואח"כ אותי אתם קובעים שאתם נהנים שוב מן הארורים ע"כ. ולפי דעת מרן הכסף משנה (פ' ב' מהלכות ממרים פסקא ז') גזרת השמן נתפשטה בתחילה בשעת הגזרה בכל העולם. אך אחר כך התחילו לזלזל ונעשה גזרה זאת רפויה אצלם עי"'ש. ומזה נלמוד כי תקנת הגילוח בחול המועד שהן עתה שלא די שהתחילו לזלזל. אלא בכל ערי איאורופא המיעוט אינו מגלח ורובו ככולו מגלח. שוב חזר הדבר לחוב להסיר התקנה כדי שלא יכנסו בארור בעודנה בתקפה: