כרך של רומי · חלק ח׳ סימן י׳

נוסף על זה כי תלמוד ירושלמי (מועד קטן פרק ב' פסקא ב') איתא. אמר רבי בא בר ממל אילו היה לי מישימנה עמי התרתי בשר בכור להשקל בליטרא והתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטרא לא כדי שיהו מוכרין אותו בזול? והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר. כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ועוסקים בתורה? ואינון אכלין ושותין ופוחזין ע"כ. ופירש יפה מראה שם. מי שימנה עמו משמע באיזה בית דין שימנה עמו. כי אף על פי שאין בית דין יכול לבטל דברי חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ומנין שאני הכא דגזרת בית דין הוי לתקלה. שעל ידי כן עושין הפך הכונה ע"כ. ומזה נלמוד דהיכא שבשעת הגזרה סברו לתקן. אמנם בעבור הימים הגזרה היא לתקלה נכון לבטלה. ואם כן מי הוא זה אשר עינים לו ולא יראה כי תקנת הגילוח עכשיו הוי הפך מגמת המתקנים? שהרי כל מגמת המתקנים היתה שבני ישראל יכבדו הרגל בנקיות הגוף. וכל רואיהם יאמרו כי קדוש היום לאדוננו. והנה נודע כי בזמן התקנה היהודים לא היו מגלחים זקנם כלל ועיקר והגילוח היה בראש לבד. ואם כן כשגזרו שלא לגלח במועד. כונת המתקנים היתה רצויה. מפני כשהיו מגלחים בערב הרגל. הגם ששערם היה חוזר לצמוח בתוך המועד לא היה שום נוול להם. אם בימי המועד האחרונים היה ראשם מכוסה בשער של שבעה או שמנה ימים. אמנם עכשיו שפשטה התקנה גם על הזקן. כמה וכמה נוול גורם לבני ישראל בתוך המועד ובפרט בימים האלה שרוב בני אדם מגלחים זקנם פעמים שלש בשבוע. מוסיף והולך הנוול בימים הקדושים האלה: