כרך של רומי · חלק ו׳ סימן ז׳

הראת לדעת שתפלה בצבור לא נמצא לה שורש מן התורה ומן הנביאים והיינו לומר שהויא מדרבנן אליבא דכ"ע וכד דייקינן שפיר גם זו צריכא רבא מאחר דרב נחמן מאריה דתלמודא אמר לרב יצחק (ברכות ד"ז ע"ב) כשאמר לו לפחות שיתפלל בשעה שהצבור מתפללין מאי כולי האי? והשיב לו הא דאמר רשב"י על פסוק בעת רצון עניתיך וכו' שהם דברים נכרים כמו מילי דחסידותא בעוד מדריגה א' ואפשר לא אחרי דרנב"י קרו ליה בתלמודא שבת דל"א ע"ב מאריה דעובדא ופרש"י מדקדק במעשיו וע"ב זה לא חלי ולא מרגיש ואי תפלת ציבור הויא מצוה דרבנן כל כי האי לא נעלם מעיני רב נחמן ואע"ג דהתשב"ץ ח"ב סי' קס"א בעומדו להכרח שבזמן הבית היו מתפללין והכריח ממש ריב"ח במס' סוכה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו וכו' משם לתפלת השחר וכו' שנראה קצת מריהטא דלשניה שהיה תפלת צבור. הנה מלבד שבירו' לא הביאו לשון זה (משם לתפלת השחר) וכמו שכבר נתעורר הוא ז"ל והיפה מראה עיין עליו. (ואגב גררא אימר דאין להקשות להתשב"ץ מההיא דאמרינן בברכות דל"א דקאמר להדיא תלמודא יכול משבא לגולה הוחלה. ת"ל די הוה עבד מקדמת דנא דמוכח דגם בפני הבי' הא' היו מתפללין דאמיר ביחיד והתשב"ץ על ת"צ משתעי) עוד זאת דזו אינה ראיה דהיה הענין בבית שני אחר שהתקינו אנשי כנה"ג תפלת ח"י ע"ז כיון דכולם היו אומרים נוסח אחד ושתתקיים מלכות בית דוד ושלא יחרב ב"המק וכו' כמ"ש התשב"ץ שם בסו"ד אפשר רמזה נתפשט להתפלל בציבור כדי להוציא מי שאינו יודע כיון שכבר איבדו לשונם והגיונם וחצי מדבר אשדודית וחצי מדבר ארמית אבל מעולם הויא מצוה אפילו מדרבנן להתפלל בציבור כי אם על דרך שנתפשט בזמננו מעט מעט עפ"י דרשות ואגרות ודברי מוסר וחיזוקי סופרים וכן משמע להדיא מתשו' הר"ש בנו סי' קכ"'ה שכתב דהנשבע שלא יכנס לב"הב אינו נשבע לבטל את המצוה חדא שאינה מצוה דאורייתא ותו שיכול להתפלל בשעה שהציבור מתפללין עכ"ד יעו"ש. נשמע מדבריו דאם יתפלל בשעה שהציבור מתפללין אין בדבר שום פקפוק ולא הוי נשבע אפי' לעבור על דרבנן ואל תשיבני ממ"ש התשב"ץ עצמו בסי' קס"ג אשר דברים שבקדושה הנאמרים בי' קרא אותם דאורייתא וממילא תפלת צבור הויא דאורייתא כי לקמן נעמוד על זה ויתבררו דברים אלו כשמלה בעזרת העוזר: