כרך של רומי · חלק ה׳ סימן ו׳

המור"ם מכל האמור ומדובר הוא זה שאם רוב הגשמים מקלקלין ומטשטשין את הקרקע. או גורמים מפולת. הא ודאי אינם רוב טובה. כי אם רוב רעה והיא צרה גדולה. וראוי להתריע לפי כחן ולסדר תפלה זאת של הרשב"ש בכל תפלה ותפלה עד שיהיו נענים. ונוסח התפלה מוכחת שהיא על צרה גדולה שהרי אומר: יהי רצון שלא תכעוס וברוגז רחם וכו'. ואם רוב הגשמים מטרחין וגורמין מיעוט משא ומתן. אבל הם לברכה ואינם מקלקלין. הא ודאי אסור גמור להתפלל ולרצות. והוא ברור ומבורר מכל האמור עד שאין אנו צריכים להחזיר הדברים. ומעתה הרואה יראה במה קשים דברי הב"ח שעירבב הדברים ומתחילה הביא על מ"ש הטור חוץ מעל רוב גשמים. ההיא דאמרו בתענית די"ט עד שיבלו שפתותיכם מלומר די ואין מתפללין עליה. וסיים וכתב וז"ל. ומיהו מרצון לפניו בנוסח תפלה שהביא הב"י ז"ל יעו"ש שהעתיקה כולה וסיים וכתב: דאין זו תפלה שתפסוק רוב טובה אלא שיפר כעסו וכו' ועיין בדבריו ואחרי המחי"ר שפיר כתבתי שעירבב הדברים. שאם אין ברוב הגשמים שום קלקול והפסד ומפולת כי אם טורח בני אדם ומיעוט משא ומתן אין להתפלל כלל. ואיך יתפללו שיפר כעסו כל שאין כעס כי אם רחמים פשוטים? והרי אמרו קשה יומא דמטרא כיומא דדינא ועכ"ז כשהעולם צריכים להן או שמשפיעים רוב טובה הוו רחמים פשוטים וח"ו להתפלל שיפר כעסו ואפילו ריח ריצוי ואם גורמין רעה גדולה הא ודאי מתריעין ומה שאנו אומרים לא רוב טובה רצוננו לומר על גוף ריבוי הגשמים שבעצמם הם רוב טובה. אבל אם יבואו באופן שמקלקלין או מפסידין הם רוב פורענות ממש וצריך התרעה ולא ריצוי בעלמא ומי גרם להב"ח כל זה אם לא שבמחילה מכבודו לא דקדק בסדר הבאת תשו' הר"ש ז"ל. שהביא אותה מרן הקדוש על מ"ש הטור וה"מ בארץ הרים וכו' שמשתעי על צרה גדולה ועל זה בחכמה יסד אר'ש מרן ז"ל והביא תשו' הר"ש ז"ל. ונוסח התפלה שהיא באמת תפלה ראויה לצרה ולא לריצוי והוא ברור. ובפרט בראותינו עכשיו כל תשו' הרשב"ש בציביונה ובקומתה אין לסמוך על דברי הב"ח ז"ל כל עיקר. ומנהג קראקא שהביא אין ספק שלא התקינו הראשונים להתפלל כי אם כשיש צרה ברבוי גשמים וברור. ומן התימא על הרב ברכי יוסף ז"ל שהביא תשו' הרשב"ש כאלו מציין ולא כמגיה ומורה מקום על תשו' שהביא מרן משם הרשב"ץ אביו ולא נתעורר מכ"ז כראוי לאחרון. ולא עוד אלא שציין תשובה זאת לעיל בסי' תקע"ו סי"א שאותו הסעיף הוא כל סי' תקע"ז של הטור. וכללו מרן בסעיף י"א של סי' תקע"ו: וסי' תקע"ז של הש"ע הוא כל תשו' הרשב"ש ז"ל הנז"'ל. וכאן היה ראוי לציין תשו' הרשב"ש כי משם חוצב כל סי' תקע"ז של הש"ע והוא ברור. וממוצא דבר התברר יותר שכל שרוב הגשמי' אין גורמין פורענות כמו א"י שהיא ארץ הרים ובניניה חזקים. אסור להתפלל כל עיקר וזהו פסק מרן של סי' תקע"ו סעיף י"א. וסי' תקע"ז של הש"ע ששם הביא נוסח התפלה מיירי כשרוב הגשמים חוזרים לפורענות בגופן. והוא ברור כשמש: ושו"ר להרב מאמר מרדכי כרמי ז"ל בסי' תקע"ז שהעלה ככל האמור. והיינו שסי' תקע'ז של הש"ע הוא תשו' הר"ש ז"ל המובא בב"י עם התפלה וסיים וכתב וז"ל ומשמע שם בהדיא וכאן בש"ע דנוסח זה אומרים במקום דיכולים להתפלל על ריבוי גשמים כגון שהם מפילים הבתים ומפסידים הזרעים וכיוצא אבל לא היכא שהדין נותן שאין מתפללין על רוב הגשמים ע"ל סי' תקע"ו סעיף י"א. הנך רואה דהרב מאמר מרדכי ז"ל ברירא ליה מתשו' הרשב"ש המובאה בב"י. ומלשונות הש"ע דאין מתפללין תפלה זו אלא כשבאים הגשמים לרעה וכגון שמטשטשין את הקרקע או מפילים הבתים הא לאו הכי אין מתפללין תפלה שאין כאן כעס והוא ברור אלא דהרב מאמר מרדכי סיים וכתב ז"ל. וקשיא לי שהרי משמעות לשון הש"ס הוא דבמקום שאמרו שאין מתפללין על רוב טובה אומרים נוסח כוונה זו וכמ"ש. וכן משמע מדברי הב"ח ז"ל וצריך להתיישב בדבר עכ"ד. ואין ספק שכוונתו להקשות ממ"ש בדכ"ג בברייתא במעשה דחוני המעגל שאחר שירדו בזעף עד שכל טיפה היתה במלא פי חבית ואמרו לו כמדומין אנו שאין גשמים יורדים אלא לאבד את העולם ואמר לפניו לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה ושוב ירדו כתקנן עד שעלו כולם להר הבית מפני הגשמי' ואמרו לו רבי, כשם שהתפללת שירדו כך התפלל שילכו. ואמר להם כך מקובלני שאין מתפללין על רוב טובה ואף על פי כן הביאו לו פר הודאה והביאו לו וסמך שתי ידיו עליו והתפלל התפלה שאינם יכולים לסבול רוב טובה וכו' כיעויין שם באורך הנה מזה מוכח שאחר שהיו גשמי רצון ברכה וטובה ולא היה פחד מפולת. אלא שהיה טורח לעם להיות על פני המים בצער עד שעלו להר הבית שהיה יותר גבוה מפני הגשמים ע"ז אמר שאין מתפללין על רוב טוב. ועכ"ז מתפלל אותה תפלה וזהו שכתב הרב ב"ח ז"ל. ואע"פי כן מרצין וכנז"ל. זהו תכלית קושית הרב מאמר מרדכי ז"ל. אבל אחר המחי"ר לא דקדקו יפה לא הוא ולא הב"ח. שהרי הברייתא הזאת אין מי שיוכל להכחיש שהרחיבה דברים שאינם במשנה. וקיצרה איזה דברים שבאו במשנה. והמעשה מעשה אחד בלי ספק במשנה. כשירדו כתקנן. ועלו להר הבית. ושאלו לו שיתפלל השיב להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועין. ודבר זה לא הובאה בבריית'. אלא שאמר להם אעפ"כ הביאו לי פר וכו' והתפלל אותה תפלה. ודבר זה האחרון חסר במשנה. ר"ל שאחר שאמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועין לא סיפרה כלום מאי הוה אח"ז. ובברייתא מודיענו שהיה הבאת הפר והתפלה. וא"כ בהכרח הכל מעשה אחד ובלא קישור הברייתא והמשנה היינו יכולים לפרש שמ"ש במשנה צאו וראו אם נמחית אבן הטועין רצה לומר תדעו שכיון שירדו כתקנן ודאי הם רוב טובה שהיא ארץ הרים וגבעות ואינה מטשטשין את הקרקע הא וראו אין מתפללין מפני הטורח הזה שיש לכם שעליתם להר הבית. אבל אם נמחית אבן הטועים ממקומה האי ודאי יש פחד מפולת וראוי להתפלל וכן פי' הרשב"ש שם והרב שושנים לדוד ז"ל בפי' שמשניות שלו. ובזה מנח הוה ניחא לן על שהתפלל שכיון שנמחית אבן הטועין הרי סימן למפולת ובזה לא הוה קשיא מה שהקשה הרב מאמר מרדכי הנז"ל ודאית הב"ח הנז"ל. אלא דאם כנים אנו בפי' זה מאי האי דסיימו בברייתא. שאמר להם אע"פי כן. הביאו לי פר וכו'. והתפלל וכו'? מאי אף על פי כן? הלא חיובא רמיא להתפלל אם נמחית אבן הטועים מפני המפולת? אלא ודאי שמ"ש בברייתא אע"פי כן מוכרח שפי' צאו וראו אם נמחית אבן הטועין אינו כאשר פירשנו שנכנסו לחשש מפולת. אלא כמו שפירשו בירושלמי בפרקין וז"ל אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועין וכו'. אמר להם כשם שא"א לאבן הזאת להמחות מן העולם כך א"א להתפלל על הגשמים שילכו להם. אלא צאו והביאו לי פר של הודיות. ויצאו והביאו לו פר של הודיות וסמך ב' ידיו עליו ואמר רבש"ע וכו' ע"כ לשון הירושלמי. וכן פי' הר"ן ז"ל שכשם שא"'א לאבן שתמחה כך א"א להתפלל על רוב טובה. והרב תוי"ט הביא דברי הר"ן אלו וכתב וכן הוא בברייתא שאין מתפללין על רוב טובה. ונעלם ממנו שמקור דברי הר"ן ולשונו הוא מהירושלמי הנז"ל וכמו שהקשה עליו בספר דקדוקי חברים עיין עליו. ורבינו עובדיה שם בפי' המשנה כתב כיוצא בזה וז"ל. ומ"כ שהיתה גבוה מאד ולא היה אפשר שתתכסה בגשמים אלא א"כ בא מבול לעולם עכ"ר. ורבינו ישעיה הראשון בפסקיו למכלתין נדפסו בספר אהלי יצחק בונאן ז"ל פירש וז"ל: ע"כ צרה שלא תבא על הציבור מתרעין חוץ מרוב גשמים וכו' פי' חוץ מרוב גשמים. לא כמו חלקה אחת תימטר דמתקלקל' התבואה כדאמ' ר' יהודה שמימיהם לקללה אלא שכבר ירדו גשמים הרבה וטורח הוא לפני אדם. אבל אין מקלקלין התבואה אם נמחית אבן הטועים. אבן גדולה היתה בירושלים וכו' ולעולם לא יתכן שהיו כל בך גשמי' מרובי' בירושלים עד שתתכסה אותה האבן במים וכדי להפליגה מעליו אמר כך עכ"ד. וכן פי' בש"מ לכ"מ על דב"ח מהש"ס לפי שהיה דוחה אותם דיודע היה שאינה יכולה להמחות ולא היה אומר אלא כדי לדחותם שאין מתפללי' על רוב טובה עכ"ד. ועיין פתח עינים במכלתין מה שהביא פי' הגאונים שפי' עם פי' הירושלמי הנז"ל. הנך רואה שהמקובצת. והגאונים. ושלשת הרועים. רבינו ישעיה. והר"ן. ורבינו עובדיה. שכולם פי' כפי' הירושלמי שפי' צאו וראו אם נמחית אבן הטועים הוא לומר להם שא"א להתפלל כיון שירדו בתקון ואין מטשטשין את הקרקע וליכא חשש מפולת. אלא שאפילו שהפליגם מעליו מפני שלא היה יכול להתפלל. וראה דהם הכבידו עליו יותר כיון שראוהו שהוא לפני הקדוש ב"ה כבן המתחטא אצל אביו שיעשה להם גם זה לפנים משורת הדין בכוחו הגדול. וע"ז הוסיפו בברייתא שאמר להם אפע"פי כן אני נשמע לכם אבל הביאו לי פר הודאה והיינו להתודות עליו ועשה לו סמיכה כמו שפירש"י (וס' קרבן העדה דחה פרש"י וכתב שהיה קרבן הודאה ממש ודברי רש"י נראית יותר שהרי סיפר שסמך ב' ידיו עליו והוא סמיכה של וידוי כנודע וזהו שדקדק רש"י כאן להתודות עליו ועשה לו סמיכה ודוק היטב. וכן פי' הרמב"ם בפירוש המשניות וז"ל: וגמר המעשה כי הוא התפלל והתודה על חטאתיו ומיד נסתלק המטר). כי היה מתירא מלעבור על קבלת אבותיו שאין מתפללין על רוב טובה כיון שאינו מגיע נזק אלא טורח בני אדם וע"ז אמר להם שיביאו לו פר להתודות וכפרש"י והרמב"ם. ודבר זה מבואר יוצא יותר מהירושלמי שכך אמרו. אמר להם כשם שא"א לאבן הזאת להמחות מן העולם כך א"א להתפלל על הגשמים שילכו אלא צאו לכו והביאו לי פר הודיה וכו' דלשון הירושלמי הזה כרוזא קרי בחיל שלא היה אפשר בעולם להתפלל אם לא בהקדמת קרבן וידוי על אותו עון והוא ברור כשמש. ובזה תמו תלונות המאמר מרדכי והכרח הב"ח שבאמת מאן ספין ומאן רקיע להתפלל על רוב טובה כל שאין נזק תבואות ומפולת באין מהם מאחר שהוא ירושלמי ערוך שפי' כשם שא"א לאבן הזאת להמחות מן העולם כך אין מתפללין על רוב טובה וירושלמי זה בר סמכא הוא. חדא דלא פליג אתלמודא דידן ודינא יתיב לפסוק כמותו. ועוד שכל גדולי הראשונים הנז"ל פי' מתני' שאמרו צאו וראו אם נמחית אבן הטועים כפירוש הירושלמי ממש. תו מי יכול להקל ראשו לעמוד בתפלה או בריצוי מאחר שראינו שאפי' אותה תפלה קצרה לא התפלל אותה חוני אם לא בהבאת קרבן וידוי וגם שהיה חוני יחיד בדורו ואין מביאים ראיה ממנו והוא בדור יותר מביעת בכותחא. ודברי הב"ח שהוציא דין מחודש להתפלל ולרצות בתפלה זאת אין לו על מה לסמוך כלל כלל לא. ונעלם ממנו אמבוהא דספרי ובראשם לשון הירושלמי ודוק היטב. ועיין יפה מראה בביאורו על הירושלמי זה ודוק כי נתישבה תמיהתו על הבבלי שהתפלל ויפסקו. ודוק. ועיין ג"כ מוהרש"א בחי' אגדות בד"ה. כך מקובלני שאין מתפללין על רוב טובה. שכתב וז"ל: נר' לפרש דטעם הדבר שאין מתפללין על רוב טובה אע"ג דטובה זאת דעה היא (כמ"ש לעיל) שמטשטשין את הארץ ואינה מוציאה פירות מ"מ הוי ככפוי טובה. כיון שמתחילה היה מתפלל ומבקש על הגשמים שהם טובה לעולם. אבל אמר הביאו לי פר הודאה להתודות עליו כפרש"י דהיינו להתודות שלא יפה עשה שביקש ביטול על רוב טובה עכ"ד. וכמה דבריו נפלאים שפי' דזה הרוב טובה שהיה באחרונה שירדו כתקנן והיה בארץ ישראל שארץ הרים וגבעות היא שיפרש שהיה רעה שמטשטשין את הקרקע. ואלו הוה הכי כדין היה לו להתפלל. ומה לנו אם הגשמים הם טובה כיון שבו בפרק הוו מחרבים את העולם ומביאים את הרעבון ומאי שנא משאר צרות שמתפללין ומתריעין עליהם הא והא פיקוח נפשות נינהו. ועוד הרי לעיל כשירדו כזעף עד שהיה נראה כאלו באין לאבד את העולם לא חשש לומר להם אין מתפללין על רוב טובה אלא תכף התפלל באומרו לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ואלו גם אותם שירדו כתקנן היו גורמים רעבון היה לו להתפלל תכף דמאי שנא מאותם שבאו בזעף. וכי מפני שאותם היו מאבדים את העולם כהרף עין ואותם של בתקנן היו מאבדים את העולם מעט מעט מפני הרעב. לא היה חייב להתפלל? הא ודאי לא יתכן דרך ה'. ואיך פה קדוש יאמר כן? אלא האמת הוא שהתפלה היתה מפני טורח בני אדם ולא היה סכנה ורוב הגשמים בארץ הרים וגבעות כא"י תוב"ב הם רוב טובה בעצם וע"ז ודאי לא היה יכול להתפלל אם לא בהביאו פר וידוי ויתודה על אותו עון שהכביד בתפלתי יותר מדי וכמו שפי' בסו"ד שלא יפה עשה שבקש ביטול על רוב טובה. והינו שביקש ביטול הגשמים מפני טורח בני אדם שעלו להר הבית ולא מפני שהיה סכנה והיה רעה בעצם. ואחרי המחי"ר דבריו אינם מחוורים כלל ודוק.