כרך של רומי · חלק כ״ד סימן צ״ט

ואחר כ"ז אשנה ואומר דבאמת לא היה מקום לחול אל הספק הזה ובפרטי פרטות כי שני הרים גדולים מגדולי ההוראה אשר כמעט רוב ההוראות נפסקות על פיהם כמו שהם באמת מוהר"ם ב"ב והרשב"א הרי הם המדריכים אותנו שלא לחוש לחומרות מפוזרות הנה והנה ולא להצריכה גט מפני דעת איזה מחמירים ונתנו תרי טעמי קשוט האחד כדי שלא לפוסלה לכהונה והשני כדי שלא יהיו בנות ישראל מדרך כף רגל לפריצי עמנו ומוהר"מ ב"ב לא במקום אחד כ"א בג' ארבע מקומות כתב כדברים הללו והביאם מכ"י בסי' מ"ב והא' היא בארוכות סי' תתקכ"ג ובסי' ראשון של תשו' מימונייות שבס' נשים ועד אחרן הובאה בתשו' הרשב"א סי' תקנ"ו עיין עליהם ותרוה צמאונך והרשב"א כעס על אותו תלמיד על שרצה להחמיר בע"א ואמר לו מי סנו הג' הרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים שאתה מחמיר על עצמך יותר מאלו וכן בתשו' הובאו ביתה יוסף שם קרוב לסוף הסי' כתב ראין להחמיר כדי שלא יהיו בנות ישראל החשובות מדרך כף רגל וכו' עי"ש באורך ומהטעם הראשון לבד משום שלא לפוסלה לכהונה הסכימו הרב שבות יעקב ח"ב סי' קי"ח והרב בית יהודה עייאש סי' י"ג ורבינו הרא"ש בתשו' ח"ב סי' ל' כתב ומצאתי בהג"המ דמלישנא דאין חוששין משמע דאפי' גט לא בעיא וכתב ואם נצריך לחומרא נמצאת פוסלה לכהונה עכ"ד וה' זקן אהרן בסי' ב' אחר שהראנו בקיאותו הנפלא' דבכמה דוכתי אזלינן לחומרא אפי' באיסור קל מדרבנן ומכללם הביא אותה דפ' האשה רבה דצ"א ע"ב דא"ל רב הונא לרב פפא והא אנן תנן האי מתניתא א"ל לא שנינהו א"ל רב הונא ואנן אשינוי ניקום ונסמוך ונעביד עובדא ע"כ והאריך עוד וסיים וכתב וז"ל מ"מ האיי דמחמירין היינו בדבר ספק כשיש שם אישות בספק ומדינה ניזיל לחומרא שלא ניגע באיסור תורה אבל בדבר ברור ואין כאן קידושין כלל מי שיורה לאיסור אם אינו טועה מערים הוא וכאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו כדאיתא בפ"ק דיבמות ודווכתא בהג"המ דמלישנא דאין חוששין לקידושין משמע דאפי' גט אינה צריכה וא"ת נצריך לחומרא נמצאת פוסלה מן הכהונה וכו' מכל הני משמע דלא אזלינן לחומרא וודאי היא אומרת בריא ולא מקלקלא נפשא ומאן דאתי לה בסברה גריעותא ומילי ממולייתא ובעי לאיתלבושי לבושא כלילא אריכא מגופיה הוי נתקל פושע וכו' מיהו מאן דשקיל וטרי בדברי הגמרא לאוקימי שמעתתא אליבא דהילכתא במילתא עתיקתא ולא גרמיד גרמידי אמרי' ליה איישר וקריין ליה טוביינא דחכימי יעש"ב והנה כוונת הרב זקן אהרון מבוררת לדחות כל הראייות שהביא דאזלינן לחומרא ומכללם ההיא דיבמות שאמרו אשינויי ניקום ונסמוך והיינו באופן זה דהנה מי שיעמיק בסוגיית יבמות דצ"א ע"א וע"ב מפסקא נשאת שלא ברשות עד פסקת נשאת ע"פי ב"ד בעיניו יראה ולבבו יבין דהסכמת סתמא דתלמודא שם הוא לפסוק כרבנן דר"ש דכל אשה שהלך בעלה למדינת הים אפי' אם נשאת בב' עדים בעלה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה והטעם דלא דמייא לאנוסה שהתירה הכתוב באומרו והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת שנאמר אף זאת אנוסה היא דמאי היה לה למיעבד דזה אינו דהות לה למידק או לאמתוני עוד ודמייא קצת לפשיעות' ואינה נכללת בכלל אותה אנוסה דשרייה הכתוב וטעם הדברים ע"פי משקל ההוראה היא זה דכיון דכל הנבעלות תחת בעליהן בין באונס בין ברצון הם בכלל לאו מפורש דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמא' (עי' יבמו' דנ"ו ע"ב ומשפרש"י שם) והכתו' לא הוציא מכלל אחרי אשר הוטמאה אלא אנוסה באופן נתפשה ר"ל אופן בע"כ גמור בכל פינות חלקיו שהוא נתפשה כמשמעו אבל כל אונס דלאו כעין נתפשה אלא יש בו צד רצון בכל אופן שבעולם הא ודאי לא יצאה מכלל איסור אחרי אשר הוטמאה ומכ"ש שאינה נכנסת בפרט או בהיתר נתפשה. וא"כ מי שרוצה להוציאה מכלל לאו דאחרי אשר הוטמאה שכולל כל הנבעלות בסתמות צריך ראייה דומייא דעדים וכל שאין הדבר ברור ואפי' בספק כל דהו (ירצה דאינו ברור לנו לרמות אונס מאי הו"ל למעבד שהוא אונס רצוני דשייך בה פשיעותא מה לאונס נתפשה שהיא אונס טבעו ומוחלט מכל צדדיו שאין תחבולה לינצל הימנו) אין אנו יכולי' להוציאה מחזקת איסורא דאוריית' דרביע עלה ואי הוה לנו קבלה לדמות אונס מאי הו"ל למיעבד שהוא אונס רצוני לחפשה שהוא אונס טבעי הא ודאי הוה אמרי' אם קבלה נקבל אבל כל שאין לנו ע"ז קבלה מפורשת מפי גדולי האומה אלא אדרבה יש לנו כמה משניות דמוכח מהתם להדייא דאונס מאי הו"ל למיעבד לא מיקרי אונס השוה לאונס נתפשה ואע"ג דיכולים אנו לדחות אלו המשניות כל חדא וחדא בדחייה חשובה הראוייה לה ולומר בכל חדא שאני משנה זאת דלא חשיב מאי הו"ל למיעבד אונס מטעם פלוני וכיוצא עכ"ז אין מדרכי ההוראה להוציא דין מחודש ובפרט להתיר איסור הנכלל בשכר איסורים דאורייתא בלי ראייה מבוררת וכ"ש היכא דאיכא קושייות לדין זה ממשניות וברייתות אינו דין שהמוליד הדין המחודש בלתי ראייה ידחה אותם המשניות או הראייות שהם נגד דינו בקש וכל זה הוא סוגיית יבמות דף צ"א הנז' שרב ששת סבר לומר דבב' עדים אם נשאת אליבא דכ"ע הוייא אנוסה גמורה ומותרת לינשא וטענת האונס היא מאי הו"ל למיעבד ע"פי ב' עדים נשאת וע"ז סתמא דתלמודא נטפל להראות לו דלא היא. בתחילה הראה לרב ששת דרבנן פליגי עליה דר"ש ולא כמו שסבר רב ששת דכ"ע מודים בה ואחר שיצא מזה חזר להפיץ ולהדיח טענת מאי הו"ל למיעבד באנפי נפשה דאין בה טענת אונס כי לא חשיבה אונס כמו אונס נתפשה והתחיל להקשות ממשניות שלמות דמתברר מתוכם דהיו באותם הנדונות אונס מאי הו"ל למיעבד ועכ"ז לא החשיבו אונס כלל ורמו אותם לפשיעותא ולא לאונס והוא היה דוחה אותם בדחיות כלו' לא דמו הנך ברייתות לנדון משנתנו שנשאת ע"פי ב' עדים כשרים שהוא אונס גמור דמאי הי"ל למיעבד ורב פפא סבר למיעבד עובדא דרב ששת ירצה להחשיב נשאת ע"פי ב' עדים דמאי הו"ל למיעבד אונס גמור בראותו שכל המשניות דבריהם מתורצות וע"ז כגבור יצא רב הונה בריה דר"י וכאיש מלחמות יעיר אוזן לשמוע בלמודים דלא כיון יפה דכיון דהוא רוצה להוציא דין מחודש נגד פשטות הכתוב דאחרי הוטמאה ואחרי פשט כמה משניות ואע"פי שהוא דוחק ומתרץ אותם סוף סוף דינו מלבד שהוא בלי ראייה אלא שהוא היפך משניות ערוכות וכדי לעשות מעשה היפך המשניו' הברורו' הללו צריכי' אנו לסמוך על אותם השינויי' וע"ז שפיר אתמוהי קא מתמהא לאמר לו ואנן אשינויי ניקום ונסמוך בלתי שום ראייה חיצונית לקיום הדין המחודש להתיר אשת איש לעלמא? ועיין בתוס' דכתובות דף ג' ע"א ד"ה איכא דאמרי שכתבו וז"ל וכן נראה אליבא דאיכא דאמרי הוו פירכא וכו' ולא סמכינן אשינויי דחיקי וכו' עיש"ב וכוונתם מבוארת דבשלמא לא"ד אין אונס בגיטין כל המשניות ההם הם ראייות ועם שהדוחה יש לו כח לדחותם בקש עכ"פ תסתיים שסברת אין אונס בגיטין אינה מנגדת שום משנה אבל לא"ד בתרא דיש אונס בגיטין לא די לו שמוליד דין בלתי ראייה עוד זאת דפשטי המשניות מנגדת לסברתו והמוליד הדין הזה כדי להעמיד דינו בלתי ראייה ידחה בקש הקושיות שמקשים עליו ממשניות ערוכות ודוק היטב וכמו כן כתב להדייא מוהרשד"ם יו"ד סימן קכ"א וז"ל וכבר ידוע דהמקשה והמביא ראייה לדבריו הם קרובים כמו שהמקשה צריך להקשות בכח. גם מי שרוצה להוציא דין מחודש ומביא ראייה לדבריו צריך שתהיה ראייה ברורה ואם לאו הדוחה יכול לדחותה בקש א"ד יעו"ש וז"ל הרב בעי חיי ח"מ סימן ע"ט דע"ו ע"ד הלא לעינינו מ"ש הרא"ש בעל המאור שהוציא דין מחודש מכח קושייא אחת שהוקשה לו בגמ' וכתב עליו הרא"ש אני לתרץ קושייתו ולא יצא הדין הזה א"ד ואחר כל האמור ומדובר אין ספק דמי שבא להוציא האשה שהלך בעלה למד"ה ונשאת בב' עדים ואח"כ בא בעלה מכלל לאו אחרי אשר הוטמאה ולכלול אותו בנתפשה צריך שיהיה בידו ראייה שלא ימצא החולק מענה להשיב הא לאו הכי מי יוציאנה מחזקת איסורא כ"ש כמשפט במה משניות מוכיחות האונס מאי הו"ל למיעבד לא שמיה אונס הא ודאי מי שנסמך על השינויים הדחוקים הוא מטהר את השרץ ח"ו והוא ברור: