כרך של רומי · חלק כ״ד סימן פ״ז

הסוללה הה' היא ממה שפסקו כל הפוסקים ואחרון חביב מרן בס' הקצר ח"מ דיש סי' ל"ה דאפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים את רשעו אסור לו להעיד עמו אע"פי שהוא עדות אמת והרב כנ"הג שם ריש הג"הט כתב וז"ל פירוש אפי' העד כשר יודע שהרשע ראה דעדות ומעיד אמת עי"ש ועיין חשק שלמה שם מ"שכ נגד תשו' הרב בית יעקב סימן קל"ד והאמת אתו דבאמת אם יודע בחבירו שיש בו איזה פיסול עבירה ודאי אסור לו להעיד עמו דאינו אלא כובש עדותו בשוא"ת במקום מצוה וכוונתו לשמים דהא ודאי הוא היתר גמור כנודע ומפורסם דכוותא בנ"ד שלפנינו דהעד הב' היה יודע בפיסולו של ראשון וכ"ש שהיה יודע שהוא איסור גמור היחודים הרעים שהרי לשון עדותו הוה בזה הלשון נלכד בכל עת ורגע בדין יחוד דאורייתא א"כ הרי שידע בפיסולו ובשעה שהעיד הרי הוא עושה איסור חמור ועובר על מקרא מלה דאל תשת ידך עם רשע ואל תאמר שלא ידע דין זה דאסור להעיד עמו שהרי כבר התריתי בו שאם יודע בחבירו שיש בו עון חמור שימשוך ידו מעדות זה כי הוא אסור להתתבר לרשע ואמרתי לו עלי קללתך בני והוא כמו פתן חדש יאטם אזנו כגון דא ודאי אחר כל ההתראה הזאת בשעה שהעיד הרי העיד בפיסול ונפסל גם הוא לכל הפחות מדרבנן וע"י זה יצאנו גם מידי סברת הרי"ף הידועה הובאה בטור ח"מ סי' ל"ו שאם הרחוק לא ידע בקורבת הקרוב העדות כשרה ומחייבו שבועה בממון ולדעת הסמ"ג והרא"ם נאמר דחוששין לע"א ומרן בס' הקצר נראה כמכריע שהרי ס' הרי"ף כתבה בלשון וי"א ושהוא לשון רבים וסברת הרא"ש החולקת כתבה בשם ויש מי שחולק והטעם דרבו מוהר"י בירב הוא דתפס כן בפשיטות כאשר הביאו בב"י עי"ש ומרן החבי"ב הג"הט אות כ"ח כתב דמרן בס' הקצר לא הכריע וכפי האמור נלע"ד דהכריע ובס' הקטן חוקר לב א"הע סי' ג' הארכתי בזה יהיה איך שיהיה הרי יש לנו ד' מגדולי המורים דאם לא ידע הכשר בפיסולו של חבירו דעדותי קיימת לענין חיוב שבועה וממילא יאמר האומר דניחוש לקידושיו ועי' מ"שכ מרן החבי"ב בא"הע סי' מ"ב הגהב"י אות קע"ג משם מוהר"י אדרבי עי"ש אמנם ע"פי האמור שכבר נתברר לנו דידע בפיסולו והתרינו בו שלא יעיר אם יודע פיסול ועכ"ז העיד ושוב נתוודע שידע ג"כ בפיסולו הא ודאי לדעת כולם עדותו בטלה ופסולה וכ"ש אם נביט לדברי הרב זקן אהרן סי' רכ"א דקי"ו ע"ד שכתב וז"ל ועוד אני אומר שאלה הגרים מכירים פסלות חבריהם שהרי אמרו רז"ל ג' אוהבים זא"ז והם הגרים וכו' ע"כ שהגרים הגולים ממקום למקום יש להם אהבה יתרה וחברה גדולה ומכירים הדברים עם אנשי מקומם וזה בדוק ומנוסה עכ"ד וכך כתב הרדב"ז בישנות סי' ט' דברים כהויתן וסיים וכתב וברגילות תליא מילתא וטעמא ולא בבקיות הדיינים עי"ש. וכולהו איתנהו בב' העדים שלפנינו ששניהם גרים ושניהם ממדינה אחת והיה העד הב' משרת העד הא' וישן שם בחצר החיצונה שאפי' לא ידענו שידע בפיסולו כאשר העיד אח"כ היה הדין נוטה לפוסלו מהטעמים האמתים האלו כ"ש שכבר ידענו שידע והתרינו בו ובזה יצאנו י"ח כל הדעות בפיסול העד השני: