כרך של רומי · חלק כ״ד סימן ע״א

הסוללה הב' דאנן דבתר הרמב"ם גרירנן כמו אנשי מערב ובתר הרא"ש כמו אנשי ספרד ובפרט מפסק מרן ד"ק בב"י ובס' הקצר ואילך הא ודאי אחרי דכל חד בדידיה פסק בסכינא חריפא דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו א"כ הא ודאי ניתן עודף ולא פנים אל חומרא זאת ואל תשיבני מענין קבלת הגאון מוהריט"א בס' שמחת יו"ט ובקדושת יו"ט ובירך משה הנז"ל דבאמת יפה אמרו אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשו' שהרי הרדב"ז ראש של ארץ מצרים כתב בישנות סי' נ"ז להתיר נדונו מעשרה טעמים וחד מהטעמים הוא משום דהרמב"ם הוא מאריה דאתרין ובסוף התשי' כתב הרי עשרה טעמים בשדיותא דהאי איתתא וכל חד וחד סגי באנפי ע"כ ובלאו הכי מבורר יוצא מדברי מרן בתשו' אבקת רוכל דאפי' להקל קבלנו ס' הרא"ש כל בני ספרד שהרי הוא אומר ובפרט באיסו' והיתר אחרי דברו לא ישנו ואין ביד שום אדם לעשות נגד סברתו א"כ נמצא מפו' דאפי' להחמיר בכל האיסורי' אין אנו יכולי' ואפי' באיסור ערוה ואמר ובפרט באיסור והיתר ולא בממון אחרי דכי אנו מקבלים לדון כפוסק אחר היינו משום דאנו מחשבים דעתו כדעת רבים ובממון קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב לא כן באיסור והיתר דבהם הוא שנאמר אחרי רבים להטות וכיון דהוא פוסק מובהק על הרוב ודאי עשה פסקיו על המשקל הלזה ואם יצא איזה פעם מהמרכז אשרי מי שטעיותיו ספורות וזהו היה דעת אנשי ספרד שקבלו דעת הרא"ש אחרי כל סלע המחלוקות שיצאו נגד הרמב"ם בשביל שסתם דבריו כלשון משנה הרב בעל היוחסין דפי' אמשנה ד"ק ע"ב כתב וז"ל ואנו נסמכים על דבריו (של הרא"ש) יותר מדברי הרמב"ם ז"ל לפי שהרמב"ם כתב כדברי נבואה בלי ראיה כך שמעתי מגדולי קאשטילייא ע"כ וכן נראה טעמם כמבואר בתשו' מוהר"י ן' הרא"ש הנז"ל ואף אם הוא ז"ל לא היה דעתו נוחה בזה מפני כי היה אדם גדול בענקים והיה מצטער לדון היפך דעתו באיזה מן הפרטי' ע"פי ראייותיו מן גדולי הראשונים ויושר פלפולו כי בודאי הדיין יודע להכריע כאשר ראינו הצער הגדול הזה יוצא באף ובחימה מפי גאון ירושלם הרמ"ז זיע"א בחק"ל א"הע דפ"ט ע"ב עי"ש ואני במקומי חזקתי דבריו מכמה אלפי ראיות ואכמ"ל: