כרך של רומי · חלק כ״ד סימן ל״ז

ונוכל לפרש שהעד משקול דעתו אמר כן ודן כן ולעולם תחב לה המקדש הטבעת אבל בחזקה של אהבה ומהירות ולא בחזקה של אונס והאופן זה קרי עליה נתן ואמר ורצתה בו והלכה לא מפני שכן דן בדעתו מפני שלא צעקה הנערה ולא עשתה שום הסתר פנים וכל זה נוכל לכוין ב' העדויות כאשר השתדל מהרשד"ם לכוין תן פה תן פה שאמר הע"א ליהיה יהיה שאמר העד הב'. רצוני לומר בכל זה שעדין בנדון רב"א ז"ל נוכל לידחק ולכוין שני העדויות כל שהאחד לא הוסיף דברים חיצונים לגוף המעשה העיקרי ושניהם לא הזכירו פועל המתקדשת בשעת קבלת הקדושין בתחי' ובסוף מה סימן נראה בה אם לרצון אם לאונס אלא שהוא אומר שרצתה מבלי שיגיד לנו איך נראה לו שרצתה ועל כן אנו יכולים לתלות הדבר בשיקול דעתו שכך צייר קבלת העדות בעת ראיית הקדושין דהחזקה היא חוזק המהירות והשתוקקות ולא חוזק אונס והרצון שלה היינו ממה שלא צעקה והלכה בטבעת וכל זה נוכל לשפוט בשופי דבתומו הולך העד ר' אלעזר שבנדון רב"א ז"ל כל שלא הוסיף דברים חיצונים בגוף המעשה ועכ"ז רב"א ז"ל פסק כסכינא חריפא דהיא הכחשה גמורה בדרישות אפי' לדעת הרב"ד ז"ל דהכחשתן היא בעיקר דינא וכמה דיני תלוים בזה אי קבלתה היתה מתחילה ברצונה או בערמה וה"ן אם נתרצית לבסוף להדייא או שתקה והלכה לה דודאי סהדי דייקי בכל מלתא ומלתא והיינו דרישה דתלייא בגוף המעשה עכ"ד.