כרך של רומי · חלק כ׳ סימן ב׳

תשובה קודם שנכנס בעוצם ענין דינא דמלכותא כי עצום הוא כנודע חיובא רמיא עלינו לעמוד על ב' סעיפים נצרכים הרבה הסעיף האחד כשלא יש סוג דד"ד באמצע אם יהיה האופן כי יד יש' תקיפה על חבירו הישראלי או אפילו עם גוי מהגוים מהמאמינים בבורא יתברך אשר אנו דרים בתוכם אם יש יכולת בידו מן הדין לאמר לו מכור לי שדך וכרמך ככל אשר תאמר או החליפהו בשדה טוב ממנו. ושכנגדו אינו רוצה במכירה או בחליפין הללו וחבירו אשר ידו תקיפה כופהו ע"ז באיזה מין כפיה שיהיה עד שהאחר בע"כ מוכר או מחליף אם יש איסור לקונה במעשה הקנין המכוער הלזה או לא. ואת"ל דנוכל למצוא פתח לומר לי מכור או החלף לי וזה נהנה ואין אתה חסר כלום. עכ"פ עדין יש להסתפק הסעיף הב' אם מראה המוכר שהוא חסר חסרון כיס או ספק חסרון כיס רחוק הנולד במכירה זאת ועכ"ז הקונה כארי יקום וכלביא יתנשא לכפותו במכירה זאת. אי נוכל לומר שהקונה התקיף הזה הוא חמסן מפורסם או לא הנה הסעיף האחר אינו צריך אריכות דברים כי הוא לאו מעשרת הדברות לא תחמוד בית רעך ובדברות שניות נאמר לא תתאוה אפילו על הלב וז"ל הרמב"ם בפ"א מה' גזילה ופסקו הטור והש"ע ח"מ סימן שנ"ט ככתבו וכלשונו איזהו עושק זהו שבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון בחזקה ולא החזירו כגון שהיה בידו הלואה או שכירות והוא תובעה ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה הכופה את חברו למכור את שלו ונותן לו דמיו אסור (ועובר משום לא תחמוד אבל אינו פסיל לעדות מדאורייתא אלא מדרבנן מפני שיכול לטעון שסבור היה דלאו דלא תחמוד הוא אם אינו נותן דמים סמ"ע שם. וכן דעת כל הפוסקים ועיין תשו' בשמים ראש סי' שס"ב) כל החומד עבדו או אמתו או ביתו או כליו של חבירו או כל דבר שאפשר שיקנהו ממנו והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו הרי זה עובר בלא תחמוד כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהם כיון שחשב בלבו איך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר בל"ת של לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא ליד גזל שאם לא רצו הבעלים למכור אעפ"י שהרבה עליו בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנ' ויחמדו בתים וגזלו ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול יבא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב ונבות הא למדת שהמתאוה עובר בלאו והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים עובר בב' לאוין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה ואם גזל עובר בג' לאוין ע"כ וכן כתב הרא"ש בתשו' הביאה הטור ח"מ סימן שע"א ג' עבירות הן בגזילת קרקע האחד במחשבה שחמד ממון חבירו בלבו והב' בדיבור שדבר אלו היה אותו ממון זה שלי. והג' זה שמוציא מחשבתו לפועל והולך וגוזל ממון חבירו ע"כ ועיין בתשובת הרמ"ז ז"ל סימן ל"ז דל"ד ע"ב שהביא כל האמור וסיים וכתב וז"ל ומצינו למדין דלדברו הכל קא עברי בו מעלת הממונים בלאו.דלא תחמוד הואיל ולא נתרצו האחים וכו' ולא עוד אלא שעובר בג' לאוין והביא תשוב' הרא"ש וכנז"ל יעיש'"ב (ועיין ב"י ועיין כנה"ג שם) ועדיפא מכל האמור מצאתי ראיתי למוהרש"ך ח"ב סימן קמ"ט שנדונו הוא על מי שהיה מחזיק ודר במולק"י של גוי (ר"ל פרופרייטא) ובא יהודי אחד ונתן עיניו באותה הבית וקנאה מהגוי ורוצה ליפרע דמי שווי חזקתו ועכ"ז הרבה להשיב אפו וכתב וז"ל ומ"מ אין להכחיש שקונה המולק"י להוצי' את היהודי מחזקתו נקרא רשע דהא אפילו המהפך בחררה נקרא רשע כ"ש הקונה המולק"י מהבית שישראל מחזיק בתוכו ומטא לידיה כמה ימים ושנים דודאי נקרא רשע ועובר על לאו דלא תחמוד בית רעך אף אם יפרע לו דמי שוויו אע"ג דאמרי' בג' ב"מ ד"ה ע"ב לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו יראה דאפשר דדוקא בדבר שאינו מפורסם כ"כ טעו אינשי דהיינו בההיא דמשביעין שבועה דלא חציף לחטוף מיד ליד אלא מעלים חמסנותו באמרו שנאבדה לו ומשמע ליה דלא עבר על לאו דלא תחמוד כיון דיהיב דמי אמנם בדבר מפורסם כזה דנ"ד שראובן יושב לבטח בדד בחזקתו ובא שמעון ונתן עיניו בחנות המולק"י כדי לגרשו מביתו אין לך אדם שיאמר שיטעו אינשי בכך כי ודאי אין לך לא תחמוד גדול מזה ע"כ האמ' דלא תעזוב נפשי מלהעיד על מוהרש"ך ז"ל שהפליא נדנו הרבה וכתב דבהאי גוונא לא טעו אינשי ועובר על לא תחמוד בשאט בנפש שהרי הרמב"ם בפי' מה"ע וז"ל כיצד החמסנים הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון בעלים וכו' פסול מדבריהם וכבר כתבנו לעיל משם הסמ"ע וכן ס"ל לרוב הפוסקים דמאי דפסול מדבריהם היינו משום זה הטעות שטועים בני אדם שאינו עובר בל"ת כשנותן דמים הא לאו הכי פסול מדאורייתא. א"כ נמצא דאפילו בלוקח קרקע בשאט בנפש עכ"ז אמרי' דטעו דלא עברי ל"ת דאי לאו הכי היה פסול מדאורייתא ונלע"ד לחלק ולומר דשאני נדון מוהרש"ך שהיהודי הולך אצל הגוי וקונה המולק"י ואינו מחשיב לישראל כל עיקר וכהרף עין כלה יגרשהו הוא וכל אשר באהלו דודאי כל כי האי חצפותא ידעי אינשי דהוא עון פלילי דלא תחמוד אבל נדון הרמב"ם הוא שמרבה רעים ומפציר בו עד בוש שכן כתב להדיא בה' גזילה אה"נ בהא ודאי טועה הקונה לומר דלא עבר כיון שכבר פייסו הרבה ופרע לו כל דמיו והותר וע"ז אינו פסול כי אם מדרבנן ולע"ד נראה חילוק נכון וברור דלא דמי כשיבא הישראלי בכח גדול וביד חזקה בכח הגוי והולך וקונה עיקר הקרקע מהגוי והיהודי בעל החזקה רואה שורו טבוח לעיניו ולא יוכל להצילו דודאי כל כי הא השומע ישמע יחרד וילפת ורע רע יאמר על הקונה כי לא לאמונה גבר בארץ לא כן אם מרבה עליו רעים ומפציר בו עד בוש אפי' בכח הזרוע סוף סוף דבריו הם פנים בפנים ואין יד גוי באמצע ושוב אחר החיפוש ראיתי להרב פני מבין ח"א דפ"ע מהספר ע"א שהק' ככל האמו' על מוהרש"ך וחילק קרוב לחילוקנו ובצפיתנו צפינו להרב פני מבין שם שהביא מה שפקפק הרב מש"ל בה' גזילה בהוראת מוהדש"ך הלזו באמרו כי לא מצינו במי ששכר בית ובא אחד ולקחה שיקרא רשע עכ"ל ובאמת יפה השיב הרב פני מבין שם דבאמת אין כאן פקפוק דמ"ש מוהרש"ך דנקרא רשע אינו אלא מי שלוקח בית ממי שמחזיק בתוכה דהיינו דכבר החזיק ונקרא חזקתו לפי תקנות והסכמות רבני סאלוניקי בכה"ג הוא דכתב מוהרש"ך דהבא ברשותו נקרא רשע וקעבר על לא תחמוד אבל בשכירות דעלמא אה"נ דאינו נקרא רשע וכ"ת מאי שנא. שנא ושנא דהמחזיק יש לו זכות בקרקע ושפיר מקרי מצרן אליבא דכ"ע. לא כן בשכירות דבמחלוקת תליא מילתא וכמה אלים כוחיה דמחזיק יותר ויותר משוכר עכ"ד ושפתים יושק משיב דברים נכוחים ובספרי הקטן חוקר לב ח"מ סי' י"ג הארכתי שבדעת מוהרש"ך קיימי כמעט רובא דרבותא באלו החזקות הגדולות והנפלאות דנתנו להן דין קרקע גמור כנודע וכמפורסם ואכמ"ל: