כרך של רומי · חלק כ׳ סימן י״ג

ועתה אודיעה לכם דבר חידוש ונפלא שהנה עד עכשיו הוכחנו שהיכא דהמלך לא קפיד אה"נ דלא אמרינן דד"ד. אבל היכא דקפיד באיזה אופן שיהיה נראה פשוט דדינא דמלכותא על העליונה ועכשיו אראה לכם דכ"ז דהיכא דהמלך קפיד דאמרינן ד"ד היינו דוקא היכא שאינו מגיע נזק לחבירו הישראלי בידים אבל אם מגיע לחבירו נזק בידים דמוסר ממונו לגוים אפילו דקפיד המלך ע"ז. עכ"ז אסור לישראלי להראות ממון ישראל משום דינא דמלכותא. אם לא דהקפידה של המלך היא כל כך גדולה שיש סכנת מות על כל המעלים הא לאו הכי אסור גמור למסור חבירו ביד גוי וחילי מתשובה מוהדשד"ם ח"מ סימן נ"ה והנדון היה באנקונא. ששמעון היה מאנוסי פורטוג"אל ובא לאנקונא וחזר ונתיהד ולזה שמעון היה חייב לו גוי אחר מנה ותבע שמעון לגוי שיפרע לו המנה. אמר לו הגוי הנה ראובן היהודי חבירך חייב לי מנה קח מאתו וכן היה כי הועבר חוב שמעון על ראובן במעמד שלשתן שיפרעהו ראובן לזמן נועד. וקודם הזמן הנועד נודע בגוים ששמעון היה אנוס וגזר האפיפיור על כל מי שיש בידו כסף ושוה כסף משמעון ילך וימסרנו ביד הויסקובאט"ו של הארץ ההיא וכל זה בקנס מיתה ואיבוד נכסיו וכרוזא קרי בחיל על כל העובר מאמר האפיפיור אחת דתו להמית ולהיות כן הלך ראובן שהיה חייב לשמעון המנה הנז"ל ומסרו ביד שופט הארץ ושוב שאל שמעון מראובן המנה וראובן משיב כי נתפחד מהסכנה וע"כ הלך וגילה אל המלכות ומסר הממון וע"ז הרב מוהרשד"ם האריך הרחיב בפרטים הללו של דד"ד וכתב דכיון דהיא גזרת האפיפיור שיש לו כח לעשות חוקים וכ"ש דזה הוא חק קדום בדתם והוי דינא דמלכותא (שכל החוזר ומתיהד ממונו למלכות) וגזירת האפיפיור היתה על שמעון ובקנס מיתה על כל המעלים הרי זה פטור ראובן מחוב של שמעון יעוש"ב. ראה גם ראה אע"פ שכבר אמר שגזירה זאת היא חק קדום והוי דינא דמלכותא והיתה הגזירה על ממונו של שמעון בכל מקום. עכ"ז הרב לא פטרו לראובן בשביל שמסר אותו ממון למלכות אלא מפני שהיה קנס מיתה בדבר וחמירא סכנת נפש ראובן מממון שמעון הא לאו הכי היה הדין נותן לראובן להעלים ממונו של שמעון. אפילו שהיתה גזירת מלכות וקפיד בעצם והטעם פשוט דכל שהוא נזק בידים ליהודי חבירו. ויש בידינו להעלים ממון חברנו כדי שלא יהיה ניזק ולא יאונה לנו כל און ודאי שאנו חייבים ולא משגחינן על דינא דמלכותא אפילו חק קדום וקפיד המלך דלמסור ממון ישראל ביד גוי הוא עון פלילי והוא מן המורידין ולא מעלין. ודינא דמלכותא קלה בעינה להוציאה והדין דין אמת בלי שום ריח ספק: