כרך של רומי · חלק י״ט סימן כ״ד

ומעתה אחרי כי אל ה' ויאר לנו ונתבאר דעת כל גדולי הראשונים וגדולי האחרונים ומכללם דעת מרן ז"ל אשר אליו אנו שומעים דכולם פה אחד עונים דבשום אופן ל"א דעת הנותן כלל וכשבא ליד העני הרי הוא שלו ממש זולת דעת הטור בפורים דוקא הו"ל כאילו התנה בפירוש וזה אינו ענין לנ"ר ומעתה יתבארו דעת ראבי"ה ור"ש במאי קא מפלגי ומאי אתא לאוסופי הגמר' לומר דנל"ו בדעת ראבי"ה ובאיזה אופן יתפרשו דהנה ראבי"ה פטרו ללוה משום דתניא בתוס' מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב והא ודאי אין לומר דטעם ראבי"ה הוא משום דאמרינן דעת הנותן דמלבד דלמד נדון דידיה ממעשר עני והתם ליכא דעת הנותן כי גזרת הכתוב היא ואף לכשת"ל דגם מ"ע עיקר טעמא דקרא הוא ואכלו בשעריך ושבעו הנה מלבד שבמקומנו הכרחנו באורך דהס כי לא להזכיר זה במ"ע ולהשוותו לשבעית דנאמר בו לאכילה ולא לסחורה מכמה ראיות מופתיות מתוספתות ופסקי הר"מ באורך וא"כ ליתסר בקנית קרקעות ועבדים בר מן דין אם יאמר האומר במ"ע דאמרינן דעתו יתברך לא נוכל לאומרו לצדקה שהרי הלכה רווחת דלא כר"מ ואיך דנין מפורש מן הסתום ואי אפשר לאוקומי כוונת ראבי"ה דלא כהלכתא מאחר דאין שום אחד ס"ל הכי ואיך נעשה ס"ל ראבי"ה נגד כל הפוסקי' בלי שום סברא מספקת שהרי אפי' בפורים דאיבא אומדן דעתא עד שהטור סמך עליה עכ"ז נדחה קרו לה כ"ש בסתם צדקה דעלמא מאין תמצא סברא בראשונים כדי להלבישה בדברי ראבי"ה ובפרט שהוא ז"ל לא הזכיר מטעם זה כלל כי אם ראית התוספתא ותו לא א"כ איך אנו יכולים להרכיב בדבריו סברא זרה בלי משען ומשענה וא"כ בהכרח דעת ראבי"ה בפשיטות הוא דרצה לדמותו למעשר עני דהוא קדש גמור לדעתו ז"ל וא"כ אין פורעין ממנו מלוה וחוב וה"ה צדקה. וע"ז אתא ר"ש לומר דלא היא דבין מעשר עני בין צדקה אינה אלא כמתנה בעלמא וכו' ונרגש דאפשר דעת ראבי"ה הוא משום דאמרינן דעתיה של נותן ולתוס' חיזוק הביא דמיון מ"ע וע"ז הוכרח להרחיב הדיבור להכריח מכל הני סוגיי והתוס' דלא קי"ל כר"מ וריהטא דשמעתתא הכי אזלא שכן דעת כל הפוסקים וא"כ כיון שהגיע ליד העני יצא הנודר ידי נדרו וע"ז נרגש בהגמר' שהרי מ"ע קי"ל אין פורעין ממנו מלוה וחוב ונראה אפי' שהגיע ליד העני ואם כדברי ר"ש למה אסור הרי יצא הנותן ידי חיובו לזה כתב וההיא דפאה מיירי קודם שבאה ליד העני בעודה ביד בע"ה דעדין לא קיום מצות נתינה ואינו יכול להגבות מ"ע לבע"ח של עני בלתי קיום מצות נתינה אבל אחר שבאה ליד העני גובין ממנו והו"ל ממונו לכל דבר וע"ז נרגש דאה"ן דבצדקה אחר שבאת ליד העני ודאי גובין ממנו משום דהו"ל ממונו ולא קי"ל כר"מ וכו' אבל מ"ע אה"ן דנוכל לומר דאפילו באה לידו אין פורעין ממנו מלוה וחוב משום דהוא קדש ואין נהנין ממנו ולאו משום אומ"ר (וזה אפשר שיודה ר"ש לראבי"ה ז"ל במ"ע דהוא קדש ואפי' בא ליד העני אין פורעין ממנו מלוה וחוב ואפשר בזה היתה כוונתו דלא חלק עליו כי אם בצדקה) וא"כ קשה מאי דאמר דהתוספתא מיירי קודם שבאת ליד העני אימור אפי' ביד העני אין פורעין משום דקדיש ולזה ויהי כמשיב דרבנו דוד הביא ראיה מתרומה וביכורים דקדשי טפי ואחרי שבאו לידו הרי הן נכסי כהן ובע"ח נוטלן בחובו בע"כ כשאר ממונו דעלמא וא"כ נמצא דמכל הצדדים מ"ע אחר שבא לידו גבינן מניה דאי משום אומ"ר כדי שיתפרנס הא ודאי לא קי"ל הכי וכאשר הוכיח ר"ש ז"ל וא"ת משום דקדיש הרי תרומה וביכורים וכו' א"כ בהכרח דהתוספתא מירי קודם שבאת ליד העני ולאחר שבאת ליד העני ודאי גובה כע"ח וכ"ש צדקה דאינה אלא כמתנה בעלמא וכדקי"ל הלכה רווחת ועל זה אתא בעל הגמר' לומר דנ"ל כדעת ראבי"ה דוקא בנדונו שהלוה היה משיב דלא נתנו לו אלא אדעתא שיתפרנס הוא ובניו הכוונה דאה"ן אין אנו יכולים לומר דאמרינן דעתו של נותן כיון דלא קימ"ל הכי וכיון שבאה לידו הוי ממונו וגבינן מיניה אבל הכא שאני דאדעתא דאשתו ובניו נתנו לו שיתפרנסו יחד ולא נתנו לו לבדו כדי שתוכל לומר דהוי ממונו לכל דבר דהכא הוי ממון אחרי' דהם אשתו ובניו שלא נתחייבו בחוב זה ואדעתיהו נתנו לו כמו שכותבים בסתם הקיבוץ שיש לו טיפול אשה ובנים נמצא דלאו ממונו הוא וע"ז כתב ואפילו שזה יתן מדעתו אשתו ובניו מעכבים על ידו ולא כתב הבעלי' מעכבי' או איני יכול לשנו' ור'"ל שאפי' שזה יתן מדעתו כמו שהוא באמת בידו כממונא הוא עכ"פ אשתו ובניו יעכבו על ידו כיון שהם לא לוו ולא חיבים כלום נמצא דזה גוזל ממונם ופורע בע"ח וע"ז העמיס וכת' ואדעתא דאשתו ובניו נתנו לו לומר דהכא שאני דלא משום אדעתא שיתפרנס בו ומשנה מדעת בע"ח דהא ודאי ליתא אלא דהכא אדעתא דאשתו ובניו יהבו ליה והרי הוא שליח בעד בני ביתו וכי מי שנתנו לו מעות שיזון פ' עני היאמן כי יסופר דמניח אותו בערבון ובקיפאון והולך ופורע חובותיו הא ודאי גזלת אותו עני בביתו וע"ז דוק ותשכח שכתב דאשתו ובניו מעכבים ודוק מינה הא אם רוצים אשתו ובניו למחול ולפרוע ודאי יש לאל ידם כיון דממונם גמור הוא וליכא משום משנה וזה ברור מאד וע"ז נרגש שהרי תרומה וביכורים ומ"ע דודאי לא סגי דלכהן ולעני דיהיה לו אשה ובנים וטיפול גדול וזה יתן לכהן או לעני זה יותר מאחר מפני הטיפול ועכ"ז קי"ל בפשיטות דפורעין מלוה וחוב ולא מחלקינן בין אית ליה אשה ובנים להיכ' דלית ליה ולזה ויהי כמשיב דל"ד דהתם שאני דמשלחן גבוה קא זכו שחייבו לאיש הישראלי לתת תרומה ומ"ע בהכרח לית ליה פטרי בשום אופן וא"כ אין תלוי בדע' הנותן כדי שנאמר לא נתן כי אדעת' דאשתו ובניו ואם לאו לא היה נותן והו"ל גזל אשתו ובניו דלדידיהו זכי האי גברא דלא היא דזה בלאו הכי הכתוב חייבו וזיכהו לכהן והכהן והעני משולחן גבוה קא זכו וע"ז נרגש עוד דאף את"ל דמשולחן גבוה קא זכו וחייב ליתן מכל מקום עכ"ז שייך דעת הנותן יען יש לו טובת הנאה דנותנה לכל כהן שירצה וא"כ כיון דחזינן דנתן לכהנים ולעניים הללו דתלו בהו טפל"י ולא נתנם לאחד עשיר או יחידי אמרינן דעתיה דאדעתא דאשתו ובניו נתנם וא"כ חזר הדין דאינו יכול לפרוע חובותיו הכהן והעני שלא נתחיבו אשתו ובניו וע"ז ויהי כמשיב וגם לא זכו בו אשתו בכונה כי מעיקרא כי זכו משולחן גבוה הוא הכהן גופיה והעני ולא אשתו ובניו והאיש הזה אינו יכול ליתן מתנותיו לאשתו ובניו דלאו משולחן גבוה קא זכו וא"כ מאי מהני לן דעת הנותן שיתן אדעת' דאשתו ובניו כל דאינהו לאו משולחן גבוה קא זכו כי אם הבעל והוא כהן וזה בירור דעת הגמר' לעין כל מבין: