כרך של רומי · חלק י״ח סימן ל״ד

והשתא הכא אנן נמי אילו הוו מתרצים התוס' בק"ו המגו של העדים התי' שלכם והוא הוא של הא"ר ז"ל והיינו דהמגו ריע וכו' ולא היו מתרצים מגו בב' עדים לא כתי' ר"י ז"ל ודאי דאנן לא שתקינן מלהקשות להתוס' כי אחרי שהדין פשוט מגו בב' עדים ל"א למה להם להתוס' להביא עצות מרחוק ולומר דאין נאמנים במגו משום דהוא מגו ריע וגריע ת"ל דבלאו הכי מגו בב' עדים לא אמרינן יהיה המגו באיזה אופן שיהיה אם לטוב אם למוטב ומאחר שדברי התוס' מילי דמזבני בדינרי נינהו ושקולים בשקל הקדש כי מהם הוראה יוצאה א"כ מכח קושיא זאת היינו מוכרחים לבקש חילוקים חדשים ולומר דס"ל להתוס' דזה דמגו בב' עדים לא אמרינן היינו כששתי הטענות שוות אבל אם טענתם שטענו היא גרועה על טענת המגו ודאי מהימנינן להו דבודאי אמרי' כיון שטענתם היא גרועה ויש להם טענת המגו האלימתא ולא טענוה ואם היו רוצים לשקר היו משתוים בדעותם לטעון אותה כי לאו בשפטני דייקינן כי לא ידעו ולא יבינו לברר אוכל מתוך פסולת ולתתנגד זה לזה גם בלא דעת וממה שלא טענוה מוכרח שעתה כדבריהם כן הוא הא לכם דין מחודש אשר היה יוצא לנו אם לא היו מתרצין התוס' תי' ר"י הנז"ל מגו בב' עדי' לא אמרי' והיה נולד לנו מחלוקת חדש בין התוס' ז"ל ובין ר"י ז"ל שהרי ר"י ז"ל כבר גילה דעתו בכתובו' בב' וג' מקומו' כי אפילו טענת המגו אלימתא כמו אנוסים מחמת נפשות וטענת המגו גרועה כמו אנוסים מחמת ממון עכ"ז מגו בב' עדים לא אמרינן מהטעמים המפורשים איש על דגלו ועל מחנהו האמורים בדברינו במדב"ר קדמו"ת. ואלו התוס' בב"ק לא הוה ניחא להו לתרץ תירוץ ר"י ז"ל. היינו אומרים ודאי דהתוס' חולקים עם סברת ר"י ז"ל וס"ל לחלק בין היכא דהטענה גרועה להיכא דהטענה אלימתא או שוות הטענות לפחות. ואחרי האמת רצו התוס' ז"ל לגלות דעתם שכדברי ר"י ז"ל כן הוא בכל פינות חלוקי חלוקיו. וע"ז תירצו בפשיטות מגו בב' עדים לא אמרינן. וגילו דעתם בפירוש שהטעם הוא דמה שירצה לטעון זה לא ירצה זה בכל אופן בין טענות גרועות או אלימתות סוף דבר הוא כיון שליכא דררא דממונא הממצעת ביניהם להשוו' דעותיהם מעול' לא ישתוו דעותיהם בשום אופן וא"כ שפיר מצינן למימר דמה שלא טענו טענת המגו לאו משום דהם ברי לבב וצדקו יחדיו הן הן עדיו אלא דלא טענוה מפני כי לא נשתוו בה וזהו האמת וזהו הצדק בלי שום ספק ועם הרב אליה רבה ז"ל ועמכם הסליחה: