כרך של רומי · חלק י״ח סימן כ״ו

ואבאר את דברי הלא הוגד לכם מראש ועד סוף מה שתי' התוס' משם ר"י ז"ל לקושית המגו והוא דלא שייך מגו אלא באדם אחד אבל בב' ב"א לא שייך מגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה לטעון זה לא יטעון זה ותי' זה הגם דבסוגין הוא תירוץ א' דנראה דיש בו צד דחיה כנודע עכ"פ בב"ב דל"א ע"ב ד"ה באה הוא אחרון וכן בכתובות די"ח ד"ה אין וד"ה מחמת כתבוהו באחרונה דמכ"ז נראה דהוא תי' נכון על הדין ועל האמת יתד בל תמוט עולם וכן כתבו הנמוק"י באחרונה וז"ל. ועוד דליכא מגו דשמא לא ישוו שניהם באותה טענה אעפ"י שהושוו עכשיו ע"כ ובהשקפה ראשונה יש להקשות למה לא יושוו מאחר דלהצד הב' אשר נניח אותם לשקדנים ובודים מלבם דברי' אשר לא כן א"כ נאמר ג"כ שקודם שיבואו להעיד שניהם היו באותה עצה רעה ושניהם לדבר עברה נתכוונו וא"כ מדבחרו זאת ולא בחרו אחרת היותר קרובה להם להוציא מחשבת שקרנותם לפועל מזה נכרים דברי אמת שכן היה המעשה כמו שאמרו עכשיו ולאו עדי שקר הם ומעולם לא נתיעצו זע"ז. והאמת הורה דרכו זהו מה שיש להקשות לפום ריהטא לתי' ר"י ז"ל אבל האמת כונת ר"י מבוארת. ועתה כדבריכם כן הוא ואין אנו יכולין לומר כן דהיו בעצה אחת והושוו שעדין אני אומר שהם שקרנים וכבר היו באותה עצה אבל לא הושוו והטעם הוא כי מעשה שהיה כך היה כי פושעים נצמדו יחדיו כמשל לבעל התל ובעל החריץ שהאחד אמת היה שונא למלוה אבל יותר היה שונא לערים ובאמת נתיעץ ואזר כגבר חלציו להעיד עדותו פיסול בעדים להכות הכאה אחת לב' אבל הב' לא הודה לו כלל יען שכל עיקר כונתו שנטפל להעיד עדות שקר היתה לשנאת המלוה או לאהבת הלוה וע"ז אם יכנס בעובי הקורה להעיד עדות שקר רצינו להרויח דיוח החלטי ללוה והפסד החלטי למלוה הא לאו הכי לא יעיד וע"ז העד הב' הודה לו בע"כ בשנאת המלוה וגם בשנאת העדים עולה בידו חצי נקמה שהרי מבטל דברי העדים ומכחישם ומתנגד אליהם וכן בהזמה נאמר שניהם היו שונאים לעדים. אבל האחד היה יותר רחמן שלא להכאיבם בגופם להכותם מכה של חלל או שנאת המלוה עיקר ולעדים טפל אכל הב' רבה משטמתו עם העדים ולא הודה לו עד שנתלוה עמו להעיד פיסול הזמה לשרש אחריהם בגופם ובממונם ואבד כל זכר להם וע"ז הב' נענה לו בע"כ מפני משטמתו בגופן או במלוה וזה שאמרתי בתחילת דברי שבשתי דברות כלל ר"י ז"ל כל מאי דמצית למימר באומרו. שאין דעת שניהם שוה ומה שירצה לטעון זה לא יטעון זה ר"ל עדין אני אומר שהיו שניהם בעצה אחה אבל איני יכול לידע מה עבד במעמד שניהם ומה הסיבה אשר גרמה להם לשקר ומי יודע ואפשר שכבר היה האחד רוצה להעיד פיסול גזלנות והב' לא הורה לו אפשר בטעם מספיק (וכמו שטרחתם להוציא לאור טעמים פשוטים) או אפשר גם בלי טעם והאחד לא הודה לחבירו להעיד שקר כי אם באופן זה ואין טעם ברצון הרי שבכלל דברי ר"י ז"ל דבריכם ולא עוד אלא דר"י ז"ל הוסיף נופך לחדש לנו דאפי' לא נמצא טעמים מספיקים בטענה אחת על חברתה עכ"ז כיון דהענין הוא בין שני ב"א לא טענינן לה דאנו אומרי' אפשר הא' היה רוצה לטענה והב' לא נתרצה גם בלא טוב טעם ודעת וזה החידוש הנפלא הנלמד מדברי ר"י ז"ל יותר מדבריכם וכאיש גבורתו ודברי טעם הם וראוים לבנות עליהם דיק ולזה צאו וראו בב"ב ובכתובות הנז"ל כתבוהו באחרונה וכן הנמק"י עשאו עיקר: