כרך של רומי · חלק י״ז סימן ל״ה

הבט ימין וראה כי נדון שלפנינו אם תדקדק בו היטב תמצא בו כי תורת הנבואה לא זאת שאינה מנגדת משפטי השכל המבוארים למעלה אלא אדרבא יש להביא ממנה ראיה לחזק סברתנו באין נופל דבר שהרי במפותה לא אמר הכתוב כי אם מהר ימהרנה לו לאשה שבודאי נוכל לפרשו למצוה מן המובחר בבא לצאת ידי חובת שמים וידי חובת בריות ושיעור הכתוב הוא כך ישלח לה צרכי החופה והנישואין להיות לו לאשה אם ירצה לעשות הטוב והישר. וג' טענות מספיקות ואימא ארבע יש בדבר לפרש בין פשטי דקרא חדא ממה שאנו רואים שהוציא הכתוב ענין זה בל' עצה טובה ולא בל' ציווי דאי ל' ציווי כך היה לומר מהר ימהרנה ולו תהיה לאשה או ולו תהיה לאשה ומהר ימהרנה שאז היה נשמע לשון הציווי בהחלט כמו שהוא נשמע באמת אצל אנוסה שבה אמר הכתוב ונתן האיש לאבי הנערה חמשים כסף ציווי ראשון ולו תהיה לאשה ציווי ב' בהחלט וממה שלא אמר בלשון זה ידים מוכיחות שאינו ציווי החלטי וא"כ הוא מסכים אל משפטי השכל המבוארים למעלה זאת שנית שאף אם יאמר האומר שגם כאן הוא חיוב וציווי לו לאשה כמו ולא תהיה לאשה בלי הפרש כלל אף אנו נאמר אפשר לפרש כן! שהרי התורה עצמה גילתה דעתה והודיעה לנו בפירוש שהחיוב הא' והוא הממון הוא תמורת הביאה או שכר הוצאת דם בתוליה שהוא לאביה אם היה משיאה נערה בתולה לאחר כמנהג אותם הזמנים ואינו דין שיפסיד אותם בין במפותה כ"ש באנוסה והחיוב הב' שהוא קנס הנישואין שישאנה בעל כרחו הוא תמורת האונס והענוי שעינה אותה שלא ברצונה שהרי הוא אומר ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה הפסוק הזה קורא בגרון זה תמוקת זה דוקא וא"כ במקום שלא היה העינוי כי אם הרצון כמו שהוא הענין באמת במפותה מי הוא זה המרשה אותנו לקנוס אותו בחיוב מוחלט ובכפיה לכונסה הפך דעת נותן התורה? אחר שגילה דעתו בקולי קולות שהכפיה לכונסה אינו אלא תמורת האונס וזה כפרתו וזה חליפתו ולא כשלא היה אונס בדבר. שלישית ורביעית נניח כל זה ונעשה אזננו כאילו אינה שומעת את כל הדברים האלה ונאמר גם במפותה בעינים סגורות שיחויב לכונסה בעל כרחו שלא בטובתו אבל נשמעה מה ידבר אהובינו הקורא? ומה דעתו נוטה אם יהיה האופן כי אחר שכפינו אותו לכנוס המפותה רצונו לגרשה? האם יכול לגרשה או לא? אם כה יאמר ודאי ביכול לגדשה הכתוב מדבר ומהיכא תיתי למנוע ממנו הגירושין כל שלא פירשה תורה במפותה ואמרה מהר ימהרנה לו לאשה ולא יוכל לשלחה כל ימיו? ומה כוחנו יפה להוסיף לאוין בתורה מדעתנו? א"כ אני משיב לו ממקום שבא ואומר לו ואיך א"כ תחייב לכונסה? השתא ומה אם אחר שנשא יש בידו לגרשה כ"ש שמטעם זה גופיה יהיה הרשות בידו לאמר לא חפצתי לקחתה כי יאמר לנו אפוכי מטרתא למה לי? והאמת אתו כל שאם נחייבוהו לישאנה אך אם יום או יומים יעמוד ולמחרתו יבא לב"ד ויתן לה ס' גירושיה הועיל כל טורח ב"ד לכופו לכונסה לשני ימים ולילה אחד? הס כי לא להזכיר! ואם הקורא הנחמד הזה רוח אחרת אתו ויאמר לא! אין כן דעתי לתת הפרש בין אנוסה למפותה אפי' כחוט השערה אלא אני אומר שניתן את של זה בזה ר"ל הדין בשלמותו כמו שהיא באנוסה כן הוא במפותה ולית הפרש ביניהם כלל אלא שבס' שמות קיצר משה בדין זה ובס' דברים שהוא משנה תורה הואיל משה באר את התורה הזאת באר היטב והיינו שאחר שגזר אומר מהר ימהרנה לו לאשה בס' שמות והוא בהכרח שלא יוכל לשלחה (דא"כ מאי הרוחנו וכמו שיפה דקדק בזה) וכבר היה זה מובן מאליו למאמיני' בו לבל יטעה הטועה חזר במשנ' תורה וביא' הדברי' בפי' ואמר לא יוכל לשלחה והוא הוא בלי ספק אי לזאת אשיב אם כדבריך קורא נעים! דהכל דין אחד אלא שבא במשנה תורה בתוספת ביאור ותו לא א"כ יאמר במשנה תורה כי יפתה באותו לשון שנשתמש בס' שמות וירחיב שם דינו ויבארהו ברצונו ודין אנוסה יוצא בק"ו אדיר וחזק דלית בר נגר דיפרקיניה ולמה יאמר ותפשה שהוא מורה על אונס גמור? ולמה ישנה מכי יפתה לכי ימצא שגם זה מודה על אונס מפורסם וגם אומרו תחת אשר ענה לאו מילתא זוטרתי היא דקורא בגרון ענין האונס והעינוי אשר בשינויים אלו אשר שינה במ"ת נותן מקום להטעות להדיין העני היושב על כסא דין ומעיין בספרי המשפטים בראותו לפניו דברים מסופקים ובלתי מדוקדקים באמת אין זה אלא אבן נגף וצור מכשול להכשיל הדיינים והשופטי' ושתקות משה במשנה תורה כזה היה יפה לו מביאורו וזה מלבד (והיא הטענה הרביעית) דאפילו אם היה גוזר כן בפורוש ר"ל לגזור במפותה כל הגזרים האלה שבס' דברים אין מי שיוכל להכחיש כי עדיין היתה נשארת קושיא עצומה לאלהינו על מה עשה ה' ככה? ולמה תהיה כהנת כפונדקית? חלילה השופט כל הארץ לא יעשה משפט עד שהוא דן אונס כרצון מבלי תת הפרש אפי' כמלא נימא? אלא ודאי מכלל הדברים ויותר מהמה מבורר יוצא בירור שאין אחריו כמוהו ההפרש הגדול שבין מפותה לאנוסה דבמפותה מצוה לכונסה אבל אין כופין על זה ואם פייסוהו וכנסה בידו לגרשה ככל א"א דעלמא לא כן באנוסה וכאמור ועוד הנני יוסיף להפליא ולומר דלו יהי שפירושי המקראו' יהיו בס' שקול רצוני לומר שעדיין לא נתברר אל הדיין אם פסוק מהר ימהרנה לו לאשה הכתוב במפותה יתפרש לציווי החלטי או למצוה מן המובחר והן ולאו ורפיא בידיה עכ"פ כיון שהשכל מחייב לתת הפרש בין מפותה לאנוסה מהטענות משפטיות שכליות מבוארות למעלה ראש א"כ דין הוא הנכריע הספק השקול הנולד בביאורי המקראות אל מה שהשכל הישר שופט הענין הזה מצד יושר סברתו והוא לתת הפרש בין מפותה לאנוסה והדבר ברור כשמש ודי בזה לפי שעה: