כרך של רומי · חלק י״ד סימן נ״ה

ואם חסר אחד מד' תנאים הקודמים האמורים (כי התנאי הה' הריני קורא בגרון כי איני סומך עליו ולא עוד אלא משביע אני למעיין הלכה למעשה במי ששכן שמו בהר הקדש בירושלים תו"ב שלא יסמוך על דעתי בפרט זה כלל ועיקר ואם יש לו שהות ילמוד הדברים בשורשן הדק היטב ואם הסכימה דעתו לפי נדונו (כי המאורעים משתנים לאין קץ ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות) כי בדברי יש בהן בנותן טעם אזי אני אהיה לו סניף בעלמא ואמטי ליה שיבא מכשורא ושומע לנו ישכין בטח ואלדי אברהם בעזרו) אזי דינו ככל המתים ממש לא נופל דבר אליבא דכ"ע ר"ל כל הראשונים אשר בית ישראל נכון עליהם. ואין לנו להשגיח אם הרב מוהר"י עיאש ז"ל בס' שבט יהודה והרב מוהר"י אזולאי ז"ל בס' חיים שאל ובשיורי ברכה נטו קו בענין מצאוהו חנוק וגם בדברים אחרים וכנז"ל ואם הרב מטה שמעון נסתפק לענין בירור שעשה תשובה או מפקפוקי' אחרי' בענין זה אשר בנה תשובתו מדיוקים ודקדוקים במחי"ר אשר כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולון וכיוצא מאלה האחרונים משוטטים בקיצור מילין ואחרי האחרונים הם באים ללקט אמרים לחבק נדונים או להרחיק מחבק כי כבודם במקומם מונח ומאן יהיב לן מעפרייהו ונמליה לעינין כי לא צדקו בכל דבריהם ועל הראשוני' אנו מצטערים במחלוקת הנראה בין הרמב"ם והרמ"בן והטור והנגררים אחריהם כי אין כחנו יפה להכריע בין הרים הגבוהים אלא שיבואו אחרוני זמננו לחלוק עלינו את השוים ולהוציא לנו דינים ולחרוץ לנו משפטי' לא ידעום ממקור הקבלה והדעה ובכבלי ברזל כאלה לא נאסר שום מורה ובאין ראיות ברורות בשום זמן ובשום מקום (ועיין הגאון הרמ"ז בחח"ל אה"ע ד"ק ע"ב ובחק"ל ח"מ ח"א דט"ל ע"ב בתשובה שהשיב להרב מר דודי תבא דבי אליהו זלה"ה. ואני במקומי הבאתי שכדבריו כתב מרן הקדוש ז"ל בתשובותיו אבקת רוכל סי' קנ"ד וחתמו עליה המבי"ט ומוהר"י דקוריאל ז"ל ומענין לענין זה עיין בשמים ראש סי' שכ"ח משם מוהר"ם ז"ל ובריא לי שהם דברע מוהר"ם שכיוצא לזה לענין רמאות הביא משמו הרא"ש כלל ק"ז סי' ו' תשובה למוהר"ם קרוב לזה יעו"ש ומן התימא למר שניי מוהרח"ף ט"ו בס' סמיכה לחיים סי' ט' ד"ס ע"א שלא מצא סיוע להגאון מר זקנינו זיע"א כי אם מתשובת הרב בית דוד ח"מ סי' ד"ן ואכמ"ל עוד) ואם כן ואם חסר אחת מד' התנאים האמורים הא ודאי לית דין צריך בושש שדינו ככל המתים ואין נגרע בלי שום ריח ספק וכל כי האי מילתא למדו משמאי אבל הוה עובדא והיו בו כל הד' התנאים הנז"ל בו בפרק לפום ריהטא באנו למחלוקת הרמב"ם ופסק הש"ע והרמב"ן והטור ולזה נאמר דדינא יתיב למנוע ממנו כבוד המתים דוקא והיה הנשאר האבלים הקרובים יעשו אבל ז' ימים ככל חקותיו ובכל משפטיו והרחוקים מתעסקים בדבר הנוגע לכבודם אי מטעם שדברי הרמב"ם הם בספק גמור אם כוונתו לומר אין מתאבלין רצונו גם על הקרובים או אפשר על הרחוקים וכאשר הארכתי לעיל זאת שנית שהרי ראינו להשואל בס' בשמים ראש שנסתפק בלשון הרמב"ם דאפשר הוא תלוי ברצון האבלים והרב המשיב הודה לו ואפשר שגם מוהריק"ש הכי ס"ל שהרי כתב ויש אומרין דאין מוחין ביד הקרובי' מלהתאבל עליו (ומ"ש המט"ש על דברי מוהריק"ש הללו באומרו אטו בידם להתאבל ולהתבטל מן המצות כבר נדחו דבריו לעיל) ועד היום לא ידענו מאן יש אומרים הללו שכל הראשונים והאחרוני' אשר בידינו לא ראינו שכתבו ענין זה (ועיין בהקדמת נכדו של מוהריק"ש ז"ל בראש הספר ודוק) ולבי אומר לו דהך יש אומרים הוא מתשובה זאת של בשמים ראש ושורשה היתה בארץ מצרים כי שם מצא הקובץ מוהר"י דמוליאנו ז"ל כנודע איך שיהיה הרי דעת אחרת דהדבר מסור ביד האבלים וכ"ז ודאי שייך לדעת הרמב"ם דפסק אין מתאבלין שלישי' מ"ש הרב חתם סופר ז"ל דאטו הלכה כדברי המקל בכבודם של ישראל לא שמענו ודבר זה אנן בעניותין חזקנוהו למעלה ראש בדברי' של טעם וכנז"ל. רביעית שיש בידי שאלה אחת שבאת אלי מארצות המערב וחד מדייני המערב השיב עליה דברים קצרים ומכלל דבריו כתב לפרש הא דאמרו אין מתאבלין בפורשים מד"ץ שר"ל אין חייבים להתאבל ולהסתייעי לזה כתב וז"ל ממש ודעדיפא מהא ראיתי בימים קדמונים ז"ל באחד שנקיט טונא בלביה ואכל ס"המ ומת וכמה בני אדם שאכלו סם המות ומתו. ועמדו עליו בשורה ודרשו עליו ונהגו אבלות קרוביו וינחמו אותם הרבנים ז"ל ואין מוחה בידם ובודאי לאו קטלי קני באגמא הוו ח"ו דודאי הבינו בספרים ועשו חילוק זה עכ"ד אות באות וחתום עליה דוד אלקיים מ"ץ בעיר רבא"ט יע"א ואני בתשובתי הארוכה עליה הכתי על קודקוד ראיה זו מאה עוכלי בערלא מכמה טעמי תירצי ואחרון הכביד מה דמות יערוך עני שהם מדמין אותו לפורש מד"ץ (ר"ל על אותו נדון שדנינו אנו והם) לענין מאבד ע"ל שאם אנו מדמין אותו לפורש מד"ץ א"כ איך אפשר לומר שתלוי ברצון הקרובים כל חיובא רמיא עלייהו לאידך גיסא לאכול ולשתו' ולשמוח ולא ע"ט האסף פה אבל עכ"פ נקוט מיהא דהעד העיד בנו האיש המעלות לדוד נר"ו על רבני מערב אתרא דפסקי כמרן הקדוש ז"ל להתאבל על מע"ל ואין ספק שהוא מכל הטעמים האמורים.