כרך של רומי · חלק י״ד סימן מ״ג

ועתה אשימה עיני לבקר תשובת חתם סופר סי' שכ"ז הנז"ל שמחי' מכ"ת טחן הרבה בדין מע"ל והוציא קימעא וחילק תשובה לג' סעיפים. הא' מה נקרא מע"ל הב' מה דינו להתאבל עליו הג' מה יהיה דינו באמירת קדיש ובגדר הראשון הביא הברייתא דא"ר ודקדק לבד ג' דקדוקים הנראים יותר והיינו מהו אומרו לא שעלה לראש הגג וכו' צריכא למימר?והוא מה שדקדקנו וישוב בדקדוק זה עלת' לו טפל מכלי מלח ממש והיינו שאנו יודעין שהיתה עלייתו שם בלי סיבה ובלי שום צורך. וע"ז הוה ס"ד למימר דיחשב מע"ל קמ"ל דלא דאין אנו יודעין מחשבות בני אדם ומי יודע מה היה בדעתו ושפיר כתבתי טפל מבלי מלח שהרי פירוש זה אינו פירוש מחודש והוא הוא מה שאנו מבינים בפשט הברייתא בהשקפה ראשונה ועליו אנו דנין מי איכא ספקא וכמ"ש דסיפא נפקא? שהרי אפי' מצאוהו חנוק ומושלך על סייפו דהוא בריא מאבד עצמו. עכ"ז תלינן מה שתלינן כ"ש זה דאינו בריא הפיל אבל האמת כמו שביארתי אני הדל מרישא דסדרא שרישא דברייתא משמיענו חידוש נפלא להוציא מכלל מע"ל אלו המוסרים עצמם לסכנות גדולות וידועות דכזה היה הספק גדול להחשיבם מע"ל דהמקומות ידועים למסוכנים גמורים והם מוסרים עצמם בכוונה מכוונת להראות גבורתם אם יפול המקרה שינצלו באופן רחוק ע"ז אצטריך מנא לאשמועינן חידושא שזה לא הוי להכעיס כיון שבדעתו הוא יכול לינצל או דעתו להראות גבורה ואבירות לב אפי' אם ימות יהיה לו שם בגבורים ויהיה גם זה על דרך עבירה לתיאבון ולדעתי המעט הוא פי' מקובל על לב ואצטריך תנא לאשמועינן חידושא דבפי' כל נקרא זה האופן מע"ל ואתא תנא להוציא הטעות מלבנו כמחליט בדבר לא שעלה וכו' והוא ברור תו הוסיף וכתב בביאור הברייתא באומרו כי לא זו בלבד שעלה לגג וכו' אלא אפילו אמר להדייא הרי הוא עולה עמ להפיל אך לא ראינוהו נופל ומת מאותה עליה אע"ג שלאחר זמן ראינוהו נופל שדוד באותו מקום עצמו. עכ"ז לא דיינינן ליה כמע"ל ואל תתמה ע"ז שכן מצינו בכיוצא לזה בדיני ממונות והביא ההיא דגזים איניש ולא עביד דין ידוע הוה ורגיל לכל מבין עם תלמיד והאריך בה קצת לברר שגם הכא דכוותא גזם ואמר לעלות ולהפיל עצמו ולא עביד והאי מעשה שנפל באותו מקום אחר זמן מה מקרה בלתי טהור וזהו תוכן דבריו יעו"ש ועד בשחק נאמן שמתחילה השקפתי בענין זה בכל פינות חלקיו (בלמדי שרשי הדינים קודם ראותי דברי האחרונים כדרכי הטובה ברוך ה') בהשקפה ראשונה חשבתי להסתיים מעניין גזים איניש ולא עביד כי לפום ריהטא נראים כאחי' בני איש א'. ושוב דחיתיו באמת הבנין דבאמת לא דמו כאוכלא לרבא שהוה כבר נודע מ"ש מוהראנ"ח ח"א סי' ס"ג דאין פי' גזים איניש ולא עביד ר"ל דבודאי לא עביד. אלא ר"ל דאע"ג דגזים אינו מוכרח דעביד ופעמים עביד ופעמים לא עביד יעוש"ב ואחרי דהדבר הזה הוא יסוד מוסר והשכל ג"כ שופטו מצד עצמו א"כ מעתה באומר לעלות וליפול ועבר זמן מה ונפל שם באותו מקום עצמו שהגזים ואו שהגזים מיתה אחת על עצמו ושוב אח"ז ראינוהו למגזים מת באותה מיתה שהגזים וכיוצא לזה בהא ודאי מקום יש בראש להחשיבו מאותו הצד דגזימי ועבידי ולא דמי לאומר איזיל ואגזור דקלא דפלניא ושוב נמצא גזור דבאופן זה דוקא תלינן דהוא מן הכת דגזימי ולא עבידי ולאו הלכתא בלא טעמא אני אומר ואבאר את דברי דבשלמ' באומר לקצוץ דקל חבירו ונקיט מגלא וחובלא בידיה דעכ"ז אמרי גזים איניש ול"ע משום דבגוף המעשה דהיינו הקציצת האילן שאנו רואים אותו קצוץ אין הוכחה ממנו אם המגזים קצצו או אחר ולא נשאר לנו כי אומדנא אחת דהוא אמר לקצוץ וע"ז יש להסתפק שמא גזים ולא עביד כיון דיש דגזמי ולא עבידי אפשר זה אחד מהם והוי ספק שקול שאין אנו יכולים להוציא מיד המוחזק ע"פי ספק שקול משום דגזם דאפשר עבד ואפשר לא עבד אבל הכא איכא תרתי שהוא גזם לעשות (כמו הריני עולה לגג וכו') הרי חד שהוא דמינן מעשה מבורר לפני הדיינים שלוה ודאי בהודאת פיו וכן הכא גזם למות מיתת עצמו ושוב ראינוהו מת באותו מקום שאמר או במיתה המוכחת שהוא עצמו גרמה כמו חנוק ותלוי באילן או מושלך על סייפו הרי אומדנא דמוכחת שהוא המית עצמו שהרי מלבד ההגזמה ר"ל האמירה לעלות וכו' יש אומדנא דמוכחת בגוף המיתה עצמה אע"פי שיש לתלות במיתה זאת דאיהו לא עביד על צד רחוק. עכ"ז כיון שיש אמירה מתחילה ושוב כגוף המעשה הוא ודאי או ספק עצום או אומדנא דמוכחת שהוא פגע בנפשו ודאי דאמרינן דזה המגזים הוא מאותם דגזימי ועבידי ודמו ממש למעשה מבורר ואומדנא דמוכחא דבזה הסכימו כל הפוסקים דמוצאים מיד המוחזק וכנז"ל שהרי התם הוא הודא שלוה. וכן כאן הוא אומד לעלות וכו' ושוב התם במעשה נפל הספק אם פרוע או לא. וכן הכא במעשה המיתה נפל הספק אם הוא גרם מיתתו או לא כיון שלא ראינוהו והתם האומדנא מוכחת שאינו פרוע וכן הכא האומדנא מוכחת שהוא גרם מיתתו מדארינוהו נופל מת באותו מקום שאמר לעלות וכו' או במיתה כמו חנוק ותלוי באילן ומושלך על סייפו דהם אומדנות מוכיחית גלויות וידועות שהוא פגע בנפשו דאז ודאי אי הוה דיני ממונות מוציאין מיד המוחזק וכן בכאן דיינינן ליה דגזים ועביד ומוציאין אותו מחזקת כשרותו ודיינינן ביה דין מע"ל לא כן באומר איזיל ואגזור דקלא דפלנייא דהוץ מאמירה ר"ל מהגזמה זאת ליכא בגוף המעשה עצמו דהיינו קציצת האילן שום אומדנא נוספת שממנה נשפוט שהמגזי' לקצוץ הוא הוא שקצץ. זה ליכא בשום אופן והוא חילוק מבורר והלכה רווחת למעיין בשורש האומדנא וכאשר הארכתי במקום אשר מהרבה מאד תדע שכן הוא בלי ס' שהרי התם לא מחלקינן בין אמר לגזור ונמצא גזור מיד לבין נמצא גזור לאחר זמן והטעם פשוט ומבו' שאפי' אמר לגזור ונמצא גזור מיד עכ"ז לא מחייבינן ליה כיון דסוף סוף אין בגוף המעשה דהיינו הקציצה אומדנא דמוכחת נוספת שהמגזים הוא שקצצו כדי לתלות בו ולא באחרים וא"כ מה לי מיד מה לי לאח"ז ודוק היטיב ועיין בפ"ב דכתובות די"ו ע"א מה שהקשו בגמ' מאי שנא האי מגו והאי מגו ותי' הכא אין שור שחוט לפניך ועיין תוס' ד"ה התם שפי' ר"י דהכא איירי נמי בהלה תובעו ודוק היטיב כי הוא ממש ראיה לדברינו ולחלוקנו האמיתי ואיני יכול להאריך ואחר הבירור האמיתי אין ספק שאין מי שיוכל להכחיש שענין גזים איניש ול"ע לא נגע ולא פגע עם ענין מע"ל ואי מהתם היה הדין לדונו כמע"ל אפילו אחר זמן של אמירה וכאמור אלא דעיקר דין זה כבר מלתנו אמורה כי צור ממנו חוצב הוא האי דבריא שאמר כתבו דאם נפל מיד תלינן דמעצמו הפיל ואם לאחר זמן תלינן שהרוח דחפתו ולפי גירסת הרמב"ם כדעת המרכבת המשנה ז"ל דאם הוא לאחר זמן אפילו ראינוהו שהפיל עצמו או שפגע בנפשו ממש תלינן ברוח רעה בעתתו ואינו ענין קשור עם האמירה הקודמת לזה וכאשר הארכתי לעיל ומה לי לחזור הדברים וכי תאמר בלבבך עדיין לחלוחית דיוטך קיימת במה שהראת לנו דבאופן כזה דהויא אמירה מקודם ואומדנא דמוכח בגוף המעשה שהוא גרם מיתתו באופן זה שפיר יש לתלות דגזים ועביד ודמיונן למעשה מבורר ואומדנא דמוכח עולה יפה יפה וכמעט שקולים הם ויבואו שניהם וא"כ קשה האתינח בס' נפל בס' דחפו הרוח אה"ן כיון דהוי לאחר זמן נוכל לידחק עצמנו ולומר דאפשר פגע בו הרוח או אנשים אחרים והוי אומדנא דלא מוכחא שהוא פגע בנפשו אבל אם בריא לן שאמר ובריא לן שהפיל עצמו ופגע בנפשו או אופנים של מושלך על סייפו והדומה לו. אפי' היה לאח"ז למה לא תלינן ביה מטעם האמור דהוי מעשה מבורר ואומדנא דמוכחת בגוף המעשה וכאמור לא נופל דבר וכי דברי נביאות הם או גזירות בלי טעם? אחי! קורא נעים! ראה דבריך טובים ונכוחים מגדלות מרקחים שקולים בשקל הקדש ודברים הללו טמירין הוו בלבאי וזה לך האות כי למעלה ראש בהביאי בירור דין זה והכרעתי שכמעט כל הפוסקים בכף מאזנים מכריעים לפי' הרמב"ם בעלה מיד דלא בעינן שראוהו מפיל בק"ע וששורש דבר זה הוא מההיא דבריא שאמר כתבו וכו' הנה שם אתה רואה דבלאחר זמן וידענו בבירור שהפיל עצמו כתבתי שלדעת הרמב"ם בפירוש הרב מרכבת המשנה ז"ל תלינן ברוח רעה. ולדעת הפוסקים כתבתי שהוא אצלי בספק שקול. ושאין להכריע מברייתא דא"ר בשום אופן לא לחייב ולא לזכות ואפשר שיש להכריע לחובה וא"כ לפום ריהטא יפה דנת להכריעו לכף חובה באופן כזה שאמר תחילה ושוב אח"ז ראינוהו פוגע בנפשו לדונו בחזקת מע"ל כי מלבד מה שיש להוציא כן מדיוקי הלשונות אשר בברייתא דא"ר. עוד זאת דהוי מעשה מבורר בהודאתו שאמר לעלות ואומדנא דמוכחה בצפיותינו שפגע בנפשו או אפילו מיתה מוכחת לזה כגון מושלך על סייפו דבאופן כזה בממון מוציאין מיד המוחזק וכן דיינינן דגזים ועביד ודברי הרמב"ם בענין בריא שאמר כתבו אפשר דהיינו יכולים להכריעם לצד זה. לולי שהרב מרכבת המשנה ז"ל עומד לנגדנו וכאמור וגדול כבודו כי יקר מחכמה ומבקיאות הוא וזכות עיונו ויושר סברתו הוא נפלא באחרוני זמנינו למכיר ורגיל בו ובתורתו בו ובשקול דעתו. ותא ואחוי לך כי כן הוא האמת ובלבול זה לא גרם לנו כי אם בעל חתם סופר ז"ל שרצה לדמות לנו חזקת ממון לחזקת כשרות או חזקת איסור ורב המרחק ביניהם כרחוק מזרח ממערב ממש. דהנה בענין חזקת כשרות וחזקת איסור כבר רשמתי לך לעיל אפס קצהו ענין הרחב הזה כימי אוקיאנוס וכלל הדברים הם כי כל חזקה תהיה חזקת כשרות או חזקת איסור. אפי' דהרוב מודיע אותן ומיעוט מצוי מסייעתן ומניחם בחזקתן אזלינן בתר אותו מיעוט מצוי ואין אנו מניעין החזקות. דרך משל. אם החזקה היא חזקת כשרות כגון א"א שילדה לי' בחדש אפי' שהרוב ילדן לט' ומריע לחזקת כשרותה וגם יש בה סימנים רבים של פריצות ושל מזנה עכ"ז כיון שהמיעוט מצוי דילדן לי"ב מסייעתה תלינן במיעוט מצוי ומחזקינן אותה בחזקת כשרותה ולא מרעינן לחזקתה. וכן בחזקת איסור שהאשה עומדת בחזקת א"א ומת הבעל במים שאין להם סוף אפי' דהרוב מתים במים שאין להם סוף ורוב זה מריע לחזקת איסור א"א דידה עכ"ז כיון דמיעוט מצוי שאינן מתים במשאל"ס אין מוציאין אותה מחזקתה ואחר שיתברר לך דבר זה כאחותך בא ואראך שדינא יתיב בדין בריא שאמר כתבו ובדין מע"ל לדון על אופן זה ממש והיינו אמר כתבו והאשה עומדת בחזקת א"א וכתבו ונתנו לה אם תכף נפל ומת לא יש להסתפק כלל שמא הרוח דחפתו אפי' שלא ראינו בחוש הראות שהפיל כי כך קבלו רז"ל שבתכף ומיד אין להסתפק כלל והרי זה גט ככל החזקות שהחזיקו רז"ל שאין להסתפק שמא יארע להפך וכמ"ש הרשב"א בתשו' אלף ר"ל יעוש"ב וכן במע"ל אם אמר לעלות ועלה מיד דרך כעס ונפל ומת אמרינן ודאי הפיל עצמו והוי בחזקת מע"ל השמר לך פן תטעה בזה לומר דא"כ ליהוי מע"ל גמור ולא בחזקת וכו' ויהיה דינו כלהכעיס זה טעות גמורה לחשוב כן יען שהאמירה והאומדנא הבא אחריה היינו לברר לנו שבאמת פגע בנפשו בכל דעתו בלי שום ספק. אבל עדיין לא התברר לנו בירור גמור מי הגורם לו זה הפועל המתברר לנו ר"ל המיתה המבוררת הזאת שעליה אנו דנים אם הגורם הוא לדעת גמור ר"ל להכעיס או איזה צרה טמונה בלבו ואנן לו ידעינן. אבל הוא בחזקת מע"ל כיון שלא קדמה לנו ידיעה משום צרה והוו ביה סימנים מובהקים כגון דרך כעס וכו' והוי כאלו יש אומדנות שהוא להכעיס בלי מעשה מבורר להכעיס ולענין שהיה בכל דעתו ולא ברוח רעה ולא בענין אחר לזה יש מעשה מבורר שהוא האמירה ויש אומדנות מוכיחות העליה מיד ונפל ומת ודוק היטב הדק היטב אבל אם עבר זמן מה אעפ"י שאמר לעלות והוי מעשה מבורר בהודאת פיו וגם ראינו המעשה בפועל כגון שהפיל עצמו לפנינו או אומדנא דמוכח' טובא כגון מושלך על סייפו עכ"ז כיון דאינו תכף ומיד ועבר זמן מה תלינן במיעוט מצוי דרוח רעה נכנס בו ולו הוי המעשה הרע הזה מקושר עם דבריו הקודמין כיון דעבר זמן ואין מוציאין את האשה מחזקת איסור' והגט אינו גט כלל ולא את האיש מוציאין אותו מחזקת כשרותו ויהידותו ולא הוי אפי' בחזקת מע"ל ר"ל למנוע ממנו אותו כבוד הרבים אפילו שהוא בשוא"ת. כללן של דברים שכדי להריע איזה חזקת מחזקות האמורות צריך ראיה ברורה דומיא דעדים ממש והיינו אמירה ועליה מיד. דבזה אליבא דכ"ע הוי ראיה ברורה דומיא דעדים. והוי גט והוי בחזקת מע"ל האי כדיניה וכאמור אבל אם אינה ברורה כ"כ ואיכא למתלי במיעוט מצוי אין מרעין אותה והוא ברור כשמש כי דינים אלו כחדא נפקין וכחדא שריין ולא מתפרשין לעלמין. ולענין חזקת ממון אין הדין כן כל דאיכא מעשה מבורר לדיינים ואומדנא דמוכחא טובא אפי' דעדין איכא למתלי במיעוט מצוי כדי להחזיק ולא להוציא לא אזלינן בתריה והטעם גלוי וידוע דבדיני ממון הדבר תלוי בידיעת האמת אצל הדיינים וכל שנתברר לדיינים האמת ודעת' סומכת עליו שזהו האמת דנין אע"פי שאין שם עדים וראיה וזהו עיקר היסוד ועמוד הימני אשר עליו נשענת האומדנא ובמ"א הארכנו. וע"ז מוציאין מיד המוחזק אפי' דמיעוט מצוי מסייעו למוחזק לא כן בחזקת איסור וחזקת כשרות דאין דבר שבערוה פחות משנים וכל דאין הדבר מבורר דומיא דעדים מבלי שאפי' מיעוט מצוי מחזקו אין מוציאין הדבר מחזקתו והרבצ"א לעמוד בשורש הדברי' הללו ולהרוות כל צמאונו ועיין בתשו' התשב"ץ ח"א מסימן ע"ד עד סימן ס"ד. ויעתיק בהם ככל הצורך ויראה איך לב של אחרון מהראשונים הלזה מבעיט בתלמוד ובסברא ישרה וירא ויבוש ויחת מגבורתו להרים ראש נגד בני ענקים שיכולים לטהר את השרץ ולא בדרך גוזמא כמו שנראה מתשובת אלו למעמיק בהם ובמ"א הארכתי כיד ה' הטובה עלי בכל פינות תשו' הללו ודברי הריב"ש החולק ובדברי האחרוני' אשר לא ראו את כל מעשה תקפו וגבורתו של התשב"ץ (עיין מוהריט"ץ סימן י"ז) והדברים ארוכים יכלה הזמן והמה לא יכלו ברוך שבחר בכם ובמשנתם זיע"א. העולה מכל האמור שדינו של הרמב"ם בביאור העמוק והבקי הרב מרכבת המשנה ז"ל הוא סיני בקדש דאפילו אמר וראינו שהפיל עצמו ממש. כל שעבר זמן תלינן ברוח רעה מבעתתו ואין מוציאין את האשה מחזקת א"א דידה ולא במע"ל מוציאין את האיש מחזקת כשרותו. ובהכרח כל גדולי הפו' גרירי בתר סברא זו אפי' שלא פי' דעתם ואין להסתפק בדבריה' הפך זה כי היא הלכה רווחת ואין להאריך עוד כי בלבול הענייני' שבלבל לנו הרב חתם סופר ז"ל הכריחנו לבאר ולהרחיב כ"ז בעל כרחנו ואל אלהים הוא יודע כי עשיתי כל טצדקי לקצר במקום שאמרו להאריך: