כרך של רומי · חלק י״ד סימן מ׳

הנה גם לשון הלבוש הזה אע"ג שנראה דמפליג מאד בענין זה עכ"ז לא ימיש מהמשפט החרוץ לעיל הגם שהקדים לומר שעונשו גדול מאד ומפני זה יעלה בדעת שמ"ש אח"ך לפיכך כל המע"ל וכו' אין מתאבלין וכו' ר"ל כל ענין זה על הקרובים דזה אינו ודאי דאי משום שעונשו גדול הא ראינו מהיכא מייתי ליה מקרא דכתיב אך את דמכם וכו' וכבר הבאתי לעיל דברי הרמב"ם שכל מקום שכתוב דרישה ר"ל שדינו מסור לשמים ואי מפני שעון זה מסור לשמים נחרוץ עליו משפט זה א"כ היה לנו לעשותו ג"כ בכל הדינים שכתב הרמב"ם דכתיב בהו דרישה ושדינם מסור לשמים ומאי שנא מע"ל מכולם? ואדרבא צרופתו לפני ארי שהוא גורם מיתת אחרים נראה יותר חמור וכאשר הארכנו לעיל ועוד תקשי ואם אין אבלים ברכת אבלים מנין? והרי הוא לקמן בסעיף קיימת באומרים עליו תנחומי אבלים וברכת אבלים סיים וכתב אם יש אבלים שמתאבלין יעו"ש נמצא דברכת אבלים ות"א הוא כשיש אבלים שמתאבלין והוא ברור וע"כ אין עלינו מעיק אם נפרש גם האי אין מתאבלין שפסק הלבוש על הרחוקים דומיא דאין קורעין ואין חולצין שפירושו הגדולים ממנו בחכמה ובמנין (והם הרמב"ם והטו"ר) ברחוקים וכך צריך שתפרש בהכרח אי מכל הדקדוקים הנז"ל ואי ג"כ שהוא למטה בס' ה' בדין פורשין מד"ץ לא האריך בכל הדינים הללו ר"ל אין מתאבלין ולא קורעין ולא חולצין וכו' כי אם דוקא אין אוננין ואין מתאבלין אלא אחיהם וכו' ומאי שנא? ואדרבא בפורשים מד"ץ היה לו להאריך יותר בכל המשפטים החרוצים ואיך קיצר במקום שאמרו להאריך? אבל האמת יודה דרכו דכאן במע"ל דמשתעי ברחוקים ע"ז בירר כל דיניהם שלא לכבדו בשום אופן כיון שהקרובים עושים כל זה כדין כל המתים ע"ז אתא למגדר לרחוקים אבל בפורשים מד"ץ דמשתעי בקרובי' וכיון שהקרובים לא די שאין מתאבלין אלא אוכלין ושמחין כדי להשבית האנינות שבלב כ"ש ברבים הרחוקים ומה לו להאריך עוד? והוא ברור כשמש שכן הוא פשעו הברייתא והרמב"ם והנגררים אחריו וגם בסעיף הב' דרך הלבוש בדעת הרמב"ם ז"ל בכל מכל כל ומ"ש בפ"ג לא שעלה וכו' שמא נאנס ונפל ומת בהכרח צריך שתפרש כמו שפירשנו בדעת הטור הא לאו הכי אין לו שחר ולא אחזור הדברים והרי הם מבוררים לעיל ומ"ש שכיון שאמר חזקה לעלות עשה לדעת הוא ממש מכוון אל האמור בדעת כל גדולי הפוסקים ובראשם הרמב"ם והרמב"ן דכיון שאמר אפי' שראינו שנפל ר"ל ולא ראינו שהפיל עצמו חזקה עשה לדעת ר"ל שהפיל עצמו והוא ממש כמו ההיא דבריא שאמר כתבו ויפה דקדק הלבוש שלא לכתוב כי אם שאומר ראו שאני עולה לגג ותו לא ר"ל ולא ואפיל ואמות כלשון הרמב"ם והרא"ש וכמו שפירשנו בלשון הרמב"ן והטור והטעם דלא גרע מאמר כתבו לבד ועכ"ז ס' נפל ס' הפיל הוי גט דחזקה האי כתבו דאמר הוא אדעתא לעשות המעשה הרע הזה וכן בדין מע"ל כיון שאמר הריני עולה לגג אפילו שלא ראינו שהפיל עצמו אלא ראינו שנפל (ועיין מ"ש בבב"ח ובש"ך ובפו"ד משם רש"ל והאמת אתם בלי ספק ומדין גט שאמר כתבו דעכ"פ התם בעינן שיראו הנפילה אלא דלא משגיחנן אם נפל אם הפיל כיון שהה מיד והוא ברור ודוק בזה כי קצרתי) חזקה עשה לדעת והוא אמת ויציב ודוק בדברי הלבוש היטב ותראה איך דברי הרמב"ם שהוסיף עלה מיד דרך כעס או מצר ודברי הרמב"ן שנתן טעם כיון שאמר חזקה לעלות עשה לדעת טרפן זה בזה ועשאם לשון אחד ודבר ה' בפיהו אמת שאפי' הרמב"ן לא הוסיף וכתב מיד ודרך כעס וכו' מודה להרמב"ם וגם הרמב"ם מודה להרמב"ן בפי' זה והיינו כיון שאמר חזקה לדעת ואין חולק בדבר זה כי הוא דין פשוט נלמד מההיא דבריא שאמר כתבו ומלשון הירו' ואיך אפשר שימצא שום חולק וע"ז הלבוש בחכמה יסד אר"ש וסידר דברי כולם בדין זה וכולהו גברוותא נינהו ודוק היטב ומ"ש הלבוש על סיפו שמא אנוס הוא ר"ל שמא רוח רעה בעתתו כמ"ש מוהר"י וויל ומוהר"ם מינץ והמרכבת המשנה בדין גט והוא תימא על הלבוש שדרכו לבאר איך לא ביאר בפי' שמא רוח רעה בעתתו והוא תימה לפי דרכו דרך הקדש ומ"ש באנוס כשאול ר"ל שלא די שמתאבלון עליו אלא שאין דינו מסור לשמים בשום אופן שבעולם והוא בדינו אחד ואין שני ואין לומדין ממנו לדורות ולזה לא פסקו הרמב"ם ז"ל וכנז"ל ושאר אנוסים בכל האופנים האמורים לעיל באיזה אופן שיהיו עם שמתאבלין עליהם הקרובים והרחוקים כי סוף סוף לא הוו להכעיס עכ"פ דינם מסור לשמים שהוא עון בלי ספק ומוטב שיטלנה מי שנתנה וע"ז פסק הרמב"ם בה' רוצח בסתם ע"כ ההורג עצמו בכל אופן ולא פסק דין אניס כשאול וכאשר הארכתי לעיל אלא שדבר זה לא נתברר בדברי שאר הפוסקים אם באנוסים גדולים כמו יראת המרה והדומה לה אי ס"ל דהאיבוד אסור כסברת הרמב"ם דלא שנא ליה. או ' אפשר ס"ל דהאיבור מותר לו והצד האחרון נראה יותר מדפסקו אנוס כשאול ונדון שאול אינו בנמצא והדבר אצלי בספק יען הרב יפ"ת והרב זרע אמת החליטו לאסור בכל האופנים ודי בזה: