כרך של רומי · חלק י״ד סימן כ״א

קורא חכם! ידעתי שאתה יוצא לקראתי בחרב ובחנית והיא סוגיא דפ' נגמר הנז' שמשם מתברר כביעתא בכותחא דהאבילות תלוי בכפרה וכיון שלא נתכפרו הרוגי ב"ד כי אם עד מיתה וקבורה וחזו צערא דקברא פורתא. והאבילות חייל מסתימת הגולל. וכיון שבשעת סתימת הגולל שהוא זמן התחלת אבילות עדין לא נתכפרו שוב אין מתאבלין דכיון דאדחי אדחי כיעו"ש. נמצא דאבילות תלוי בכפרה ולא מפני ערעור על מעב"ד יפה לזאת אענה חלקי אף אני ידעתי שסוגייא זאת עומדת כנגדנו בלי ספק אבל עכ"ז לא אחשוך מלטעון ע"ז כמה טענות בריאות וטובות. חדא דאפשר תלמודא דידן כיון דמיירי בהרוגי עיר הנדחת שהם מומרים ויוצאים מכלל ישראל אמר הכי ויש לי סמך ע"ז מלשון רש"י שם אומרו. הרוגי ב"ד עיר הנדחת ועם שיש לדחות בזה מ"מ עדיין נוכל לומר דכיון דבהרוגי ב"ד אית בהו יוצאים מכלל ישראל ודינם שלא להתאבל ע"ז לא פלוג רבנן ודנו דין אחד לכולם בהצטרפות טעם הערעור ויש סמך גדול לזה ממ"ש בפ' אלו נערות דל"ג ע"א אלא מעתה בן גרושה ובן חלוצה דלא מכאשר זמם קא מתרבי ליבעי התראה אמר קרא משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם ופרש"י משפט השוה דכיון דרוב זוממין לא בני התראה נינהו הני נמי לא בעו התראה ודוק היטב ועוד יד הדוחה נטוייה דלעולם ענין האבילות בהרוגי בית דין (חוץ מהמומרים) הוא משום ערעור על מעב"ד והיינו שמתוך שמתאבלין יבואו לערער ולומר שהרשיעו את הצדיק בטענות כוזבות והראיה שמתאבלין עליו וע"ז כל זמן שלא כיפרה מיתתו בעונו עם קבורה וצערא דקברא פורתא אין מתאבלין עליו והוא מטעם הערעור. ואחד שכיפרה מיתתם היו יכולין להתאבל עליהם לא חיישי לערעור. שכ"ע ידעי שכיון שנקלה וקבל דינו עם צערא דקברא הרי נתכפר והרי הוא ככל ישראלי לכל דבריו. אלא דאין מתאבלין עליו מטעם הואיל ונדחה ידחה זה אנו יכולים לומר בפי' הך סוגייא ואין מעיק אותנו באופן שאם כל הערעורים כולם לא יהיו נאותים חד מהם או כיוצא בהם צריך שתאמר בהכרח שהרי כבר הוריתיך שהרוגי ב"ד קורבנותיה' קרבי' ולא אמרי' בהו זבח רשעי' תועב' נמצא דלא יצאו מכלל ישראל והם מכלל עושי מעשי עמך וכיון שלא יצאו מכלל האחוה איך יהיו קרוביהם פטורים מתורת האחוה שהוא האבילות אלולי שתאמר איזה טעם חיצוני מפני מה לא היו מתאבלין עליהם או משו' כפרה כמו שפירש"י בפי' המשנה הזאת או משו' שלא יהיה פוצה פה ומצפצף על מעשה ב"ד יפה. או כיוצא בדבר אלא שזה עומד לנגדי מה שראיתי להרא"ש פ"ג דמ"ק שהביא לשון מוהר"ם ז"ל המובא בהגמ"ר הנז"ל באופן אחר ובשינוי קצת. והיינו שאמר לו רבינו יונה (עיין מ"ש לעיל בתחילת הערה זאת בין שני חצאי לבנה) שעל אדם רשע אינו חייב לקרוע דכתיב באבוד רשעים רנה וכו' ע"ז כתב מוהר"ם דלא נהירא ליה אלא שכל שאינו מומר לע"ז או עושה עבירה להכעיס אי פורש מד"ץ הו"ל כס"ת שנשרף ופירש"י התם שאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות והיינו דתניא במס' שמחות הפורשים מד"ץ וכו' אוכלין ושותין שאבד שונאו של מקום שנאמר הלא משנאיך ה' אשנא וכו' והאי קרא מייתי ליה בפ' כל כתבי דקי"ו גבי מינים. ובפ' נגמר נמי תני יכול אפי' פירשו אבותיו מד"ץ וכו' עד והואיל ונדחו ידחו וקאמר התם גבי הרוגי ב"ד שלא היו הקרובי' מתאבלין עליהם אלא אוננין שאין אנינו' אלא בלב והרוגי ב"ד הוו כמו להכעיס כיון שמוסרין עצמם למיתה כשמתרין בהם ואומר ע"מ כן אני עושה להכי אין מתאבלין עליהם ועל כיוצא נאמ' באבוד רשעי' רנה וכו' עכ"ד יעו"ש שהכריח כל זה מאבשלום ואיך נתאבל עליו אביו אם לא שהיה לתיאבון ובתשובה האחר' הנז"ל הארכתי עוד בזה הנך רואה דאחר דהחליט מוהר"ם ז"ל דבכל מין עבירה לתיאבון אינו יוצא מכלל ישראל ודינו לקרוע ולהתאבל עליו נרגש מהרוגי ב"ד שבאמת יש ויש כמה וכמה מיתות ב"ד והם על עבירות לתיאבון כרציחה ועריות והדומה להנה וא"כ למה לא היו מתאבלין עליהם ולזה נתן טעם שגם הרוגי ב"ד הם כמו להכעיס מאחר שהתירו עצמם למיתה בהתראה שהתרו בהם. וע"ז הוו כמומר להכעיס. וכן כתב מוהר"י וויל ומוהר"י מינ"ץ שם וז"ל ולא הוה איבד עצמו לדעת אלא בקיבל התראה ואמר ע"מ כן אני כמ"ש האשירי עכ"ד אלא דמה יענו מוהר"ם וז"ל והבאים אחריו הנז"ל ביום שידובר בהם ההיא דהיוצאין ליהרג קרבנותיהם קרבים אם לא משום דאין מענין דינו ות"ל דזבח רשעים תועבה כמו עיר הנדחת ופורשי מד"ץ וגם הרוגי ב"ד בסקירה אחת נסקר עם אנשי עיר הנדחת ופורשים מד"ץ שם בפ' נגמר וכמו שנרגש מוהר"ם עצמו מאותה סוגיא ובאמת פליאה דעת ממני. ומה שנוכל לדחוק ולומר דלענין זבח רשעים תועבה בעינן מומר להכעיס מעיקרו כמו עיר הנדחת ופורשים מד"ץ אבל מעיקרו לתיאבון ושוב ע"י השתקעותו בעבירה התיר עצמו למיתה ונעשה כלהכעיס זה לא נקרא זבח רשעים תועבה. וזה דקדק מוהר"ם לומר ונעשה כמו להכעיס ולא להכעיס גמור כי סוף סוף התאוה אילצתו אלא שאין מתאבלין עליו כי סוף סוף עושה רשעה הוא ורשע מקרי והוא דוחק גדול לחלק כן מסברתיה ועוד דלמא לא ניחוש להבאת חולין לעזרה כיון שהוא כנגד רשע עד שאין מתאבלין עליו והבאת חולין לעזרה חמיר טובא כנודע כי ע"כ אי לאו דמסתפינא אמינא כי הצדדים שצדדתי לעיל אני הדל בענין הרוגי ב"ד שלא היו מתאבלין מטעם הערעור נראים יותר והבוחר יבחר איך שיהיה מצאנו עוד חילוק נכון לחלק בין הרוגי ב"ד למאע"ל שהתם התרו בו והתיר עצמו למיתה ואף ששורשו לתיאבון חזר כלהכעיס ע"י ההתראה ומי לנו גדולים בתורה כמוהר"ם ותלמידו הרא"ש ומוהר"י ווי"ל ומוהר"ם מינ"ץ ז"ל שכולם מסכימים על החילוק הזה והוא ברור. כללן של דברים כי בהרוגי ב"ד לא תוכל להחליט שטעם שלא היו מתאבלין הוא מטעם רשעותם שיצאו מכלל ישראל וראיה שהיו אוננין ואין אנינות אלא בלב ואי רשעים הא כתיב באבוד רשעים רנה כדין פורשי מד"ץ שהיו אוכלין ושותין כדי להשבית האנינות שבלב. ולמה בהרוגי ב"ד אוננין ומה טעם לומר שאין אנינות אלא בלב הא לאו מלתא וכאשר הארכנו לעיל על דברי הרמ"ה אבל מה יפה ענין זה לחזק סברתינו והיינו דמניעת האבילו' היתה כדי שלא לאפושי מיללו' ומקוננו' ומענות ומטפחות נגד מעב"ד יפה ולא לעצמו יצא מניעת האבילות מפני רשעתו דסוף סוף הם פושעי ישראל ולא פורשי מד"ץ וע"ז באנינות שהיה בלב ולא היה בצעקות ויללות וחלילין ומעשה מפורסם לעיני השמש היו מותרים ומחוייבים שלא להיות בשמחה איך שיהיה יאמר האומר מה שירצה בהרוגי ב"ד ויפרשהו בטוב רצונו והשלמת דעתו עכ"פ לא יוכל להכחיש שאין בידו יכולת להביא ראיה למע"ל מהרוגי ב"ד כי יד הדוחה נטויה מכל צד ופינה וכבר השרשנו מוהרשד"ם סי"ד סימן קי"א שהמקשה והמביא ראיה הם קרובים וכמו שהמקשה צריך להקשות בכח גם מי שרוצה להוציא דין מחודש ומביא ראיה לדבריו צריך שתהיה הראיה ברורה ואם לאו הדוחה יכול לדחותה בקש עכ"ד ז"ל. עיין תוס' כתובות ד' ג' ע"א ד"ה א"ד שכתבו וכו' דאליבא דא"ד הוו פרכי וכו' ולא סמכי' אשנויי דחיקי ועיין יבמות דצ"א ע"א. ובזה אני אומר בענין מע"ל כי מי שרוצה לחייב לאבלים שלא להתאבל עליו ולגרום בזיון למתים ולחיים צריך שיביא ראיה ברורה שאין אחריה תשובה כי צער בע"ח דאורייתא בלי ספק ובזיון לחיים אשר אין אחריו כמוהו וכל שאין הדבר ברור לדיין באחותו גמירי אין בידו למונעם מהאבילות ובענין זה ר"ל של מאע"ל צריכה רבה למצוא ראיה ברורה לחייבם שלא להתאבל מכמה טעמים חדא שמעיקר התלמוד מלבד שאין מכל זה כלל אדרבא נראים הדברים להפך וכנז"ל ואי ר' לא שנא רבי חייא מניין ליה ואי ליכא בתלמוד דין זה הרמב"ם והבאים אחריו מניין להו וגם לזה כבר השרשנו רבו של מוהרשד"ם הוא מוה"ר מוהלנ"ח ז"ל בפסק הסמיכה דרפ"ג ע"א שבל דברי הרמב"ם ז"ל שלא נודע שרשם בתלמוד וכיוצא הם כדברי ס' החתום שאין כח להבינם לא עיקרם לעניין הדין ולא טעם לדבריו יעוש"ב (ועיין תשו' הרא"ש הריב"ש סימן מ"ד ובהקדמת מרן כ"מ ועיין להמאירי בהקדמתו לספר בית הבחירה דף ו' ע"ב ודוק) וא'"כ גם בענין מע"ל שהרמב"ם פסק אין מתאבלין ולא חזינא בהאי סימנא לא בתלמוד ולא בברייתא דאבל רבתי ששם מקור הדין. זאת שנית שלפי כל האמור נראים הדברים להפך מכמה הלכות גדושות ושמועות רחבות ושורשי הדינים למקומותם בארשות"ם כאשר הארכנו הא ודאי דאחר כל זה אנו מוכרחים לדחוק ולישב דברי הרמב"ם בכל לשון שאנו שומעי'. ואם לא יתיישבו אין אנו אחראין וישארו כס' החתום עד יבא מורה צדק וכמ"ש מוהרלנ"ח הנז"ל ומכ"ש לפי מ"ש מוהרלנ"ח בפסק הסמיכה דש"ו ע"ד שעל מ"ש מוהר"י בי רב ז"ל שכל המערב אין סומכין אלא על הרמב"ם ז"ל ע"ז כתב לו מוהרלנ"ח ז"ל כי די לנו לסמוך על אותו מנהג (ר"ל לפסוק כהרמב"ם) בדברים שכבר יש חלוק בין הרמב"ם להרמב"ן לא שנכניס עצמנו לחדש ולעשות מעשה בדבר שהוא שלא כסברת הרמב"ן ז"ל עכ"ד וכוונתו מבוארת דדוקא היכא דפליגי בהדייא אה"ן דמהני מנהג לפסוק כהרמב"ם ז"ל נגד הרמב"ן אבל היכא דהרמב"ם דבריו הם בהן ולאו ורפייא בידן כוונתו והם כספר החתום והרמב"ם בירר כוונתו ומקור דינו אז ודאי אין לנו להניח ודאי שלהרמב"ן ז"ל מפני מה שנראה מדברי הרמב"ם ובכל התורה קמ"ל אפושי פלוגתא לא מפישנן וראוי לידחק בדברי הרמב"ם בכל מה שנוכל כי היכי דלא דליפלגו אהדדי כ"ש לעשות מעשה זהו בירור כוונת מוהרלנ"ח ז"ל והם דברים אמתיים קרואים והולכים בדרכי ההוראה בלי ספק. ומינה לענין שלפנינו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ודמיונותיו ההולכות בדרכי ההוראה מחייבות ותו לא מידי: