כרך של רומי · חלק י״ד סימן כ׳

ואם כה תאמר הרי נדון הרוגי ב"ד לפניך שהיו נהרגים על הרציחה ועל גלוי עריות והם מהעבירות שנעשים רובם ככולם לתיאבון גמור תינח שהיו הורגין אותם לקיים מקרא שכתוב אבל עכ"פ לפי דבריך לא יצאו מכלל ישראל כיון שלא היו להכעיס וא"כ למה לא היו מתאבלין עליהם? כיון שהעבירה שנהרג עליה לא היתה להכעיס כגון סתימות הרציחה ועריות שרובם ככולם הם לתיאבון גמור לזאת אשיב דענין הרוגי ב"ד שאני. דכבר נתחייבו בב"ד ברשעתם ונתברר עונם כשמש בחצי השמים והוחלטו בדין הצדק לרשעים גמורים ובדינא וכדינא. ואשר ירשיעון אלהים כתיב דכל אלו העבירות אינם מתבררים בעליהם לרשעים גמורים לתת דינם בפורשי מד"ץ ספק קרוב לו אם לא שנדונו בב"ד הא לאו הכי עדין יש להסתפק כי מי יודע ואפי' העדים שראו שהרג בזדון לא היו יכולים להענישו עד שיבא לב"ד וידינהו למיתה שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט כמ"ש הרמב"ם בריש ה' רוצח יעו"ש ואפי' בענין הרוצח שהוא עון חמור ורשע גמור יותר מכל עריות שבתורה מטעם השחתת ישובו של עולם וע"ז אם נתברר לב"ד רציחתו אלא שחסר אחד מתנאי המשפט כגון שלא בהתראה וכיוצא שהיו מכניסין אותו לכיפה וכיוצא יותר משאר עבירות הנה גם משפט זה יוצא אחר שנתברר בב"ד מצב רשעתו ודנוהו בזה כי זה דינו לפי בירור רשעתו לפניהם כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' רוצח די"ח יעו"ש. כללן של דברים דהרוגי ב"ד שאני דנתברר רשעתם בדינא ובדינא וע"ז לא מהני הוידוי להוציאם מידי ודאי רשעתם וכמ"ש מוהרד"ך בי"ת י"א (ואני באותה תשובה הנז"ל הארכתי עוד בזה) וכת' מוהר"י וויל ומוהר"ם בתשו' הנז"ל על מי שרצח נפש אחת מישראל ונהרג בדיני אומות (עיין במפתחות שם ועיין שיירי כנה"ג י"ד סי' שמ"ה) ונתאבל אחיו עליו ע"ז כתב וז"'ל שפיר עבדת דהתאבלת על אחיך כיון דלאו בדין הסנהדרין קא מקטלי לא גרע ממי שנהרג בדין המלך אע"ג דחייב מיתה כמ"ש הרמב"ם כל הרוגי מלכות אעפ"י שבדין נהרג והתורה נתנה לו רשות להורגו הרי אלו מתאבלין עליו וכו' ע"כ מדקאמר התורה נתנה לו רשות אלמא דמיירי במלך ישראל ואפ"ה מתאבלין עליו אעפ"י שבדין נהרג כגון שמרד במלכות דודאי חייב מיתה. והמלך ודאי ימית אותו. שאסור למלך למחול על כבודו ואפ"ה מתאבלין עליו עכ"ל וכן העלה הרב שבט יהודה עיאש ז"ל מס' דנפשיה דאפי' כל מין הריגה של מלכות אפי' בדין גמור עכ"ז מתאבלין עליו עכ"ל ונתקשה ממ"ש בגמ' דתלי האבילו' כיון דלא בדין קא מקטלי וכו' דמשמע דאי מקטלי בדין דינו בדין הרוגי ב"ד ונדחק הרב ז"ל על מין המיתה שממית המלך שהוא הורג בכל מין מיתה שיעלה ברצון ולא במיתות האמורות בתורה לפי גדר העונות ועל בחינה זאת מקרי שלא כדין ומתאבלין עליו עכ"ד. ואחרי המחי"ר לא צריך להא שהרי אפי' אם המלך הרג בדין גמור ובאותה מיתה שאמרה תורה עכ"ז מקרי שלא כדין יען שהתורה אמרה ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט דבעינן עדה שופטת כדי שיהא דין גמור והמלך לאו עדה הוא ואין לו כי אם דינא דמלכותא התלויה ברצונה והפרש גדול יש בין רשות שנתנה תורה למלך לחיוב שחייבה לב"ד הגדול כי אותו דין הנעשה בחיוב התורה האלהית הוא דין גמור ועליו יסובו כל הדינים החזקים הנאותים והוא ברור כשמש וכן משמע מריהטא דענינא שלא חלקו שים פוסק אשר בית ישראל נכון עליו חילוק זה של הרב שבט יהודה כי הוא חילוק נצרך לבארו אם היה לו שורש כי נפקא מינה טובא לדינא וכל כה"ג לא שתקי הפוסקים מלהודיעו ולעמוד עליו ולבארו וכן משמע מפשט תשובה מוהר"י וויל הנז"ל דלא חילקו כלל וסנה' קאמרי ודוק היטיב ועיין פרישה ודרישה יו"ד שם בסי' שמ"ה ואכמ"ל עוד הא ראית בחוש הראות שענין הרוגי ב"ד אינו ענין לדמותו לשום פרט אחר. והרי לפניך מי שנהרג בדין ובהלכה ובאותה מיתה הכתובה בתורה עכ"ז כיון דחסר דבר מה מהמשפט החרוץ מחאבלין עליו וענין הרוגי ב"ד שאני ואין ספק שהוא מטעם האמור והוא ברור ואפשר ג"כ דהרוגי ב"ד שלא היו מתאבלין עליהם שאני ולא מפני שבעשותם אותה העבירה שנתחייבו עליה מיתה יצאו מכלל ישראל וכיון שיצאו מכלל ישראל תו קרוביהם נעשו רחוקים כדמיון פורש מד"ץ או שאר עבירות הדומה להם וע"ז אינם מתאבלין זה אינו ודאי שהרי אם תדון אותם בדין פורשי מד"ץ לגמרי א"כ דינא יתיב שקרבנותיהם אינם קרבין כי זבח רשעי' תועבה וכמו שאפסיק' הלכתא בפ' נגמר הדין דומייא דעיר הנדחת היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו וכו' ואלו כיוצא ליהרג אמרו בערכין ד"ז שהיוצא ליהרג אם זבחו זבוח מזין עליו ואם אין זבחו זבוח באותה שעה אין נזקקין לו מפני שאין מענין דינו ודין זה פסקו הרמב"ם סוף פ"ב מה' סנהדרין יעו"ש. ותיפוק ליה דזבח רשעים תועבה. אלא לאו דזה לא נאמר כי אם במומר לכל התורה כולה או במומר שדינו כמומר לכל התורה כולה שיצא מכלל ישראל על אלה נאמר זבח רשעים תועבה. ולא בעושה עבירה אחת לתיאבון אפי' פעמים רבות אפי' נהרג עליה סוף סוף ישראל הוא בכל חקותיו ובכל משפטיו וקרבנו קרב וטעמ' שאין מתאבלין עליהן אפ' כדי שלא יערערו על מעשה ב"ד יפה וראיה לדבר שאחיהם וקרוביהם היו באין ושואלין את שלום הדיינים והעדים כלומר שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם וע"ז סיים ולא היו מתאבלין עליהם אלא אוננין וכו' נמצא דנוכל לומר דעיקר הטעם שלא היו מתאבלין עליהם היה כדי שלא ימצא ערעור על מעשה ב"ד יפה והכי דייק לישנא ולא היו מתאבלין עליהם דרך סיפור ולא אמרו ואין מתאבלין עליהם דרך ציווי אבל הכוונה דהכי הונהג בישראל שלא להתאבל על הרוגי ב"ד כדי שלא יהיה פתחון פה נגד מעשה ב"ד יפה. ועד היום הכי נהוג עלמא כי מי שנהרג בהרוגי מלכות או"הע (ובפרט אצל מלכות תוגרמא) נמנעים מלהתאבל בפהרסיא כלו' שדין אמת דנוהו הא לאו הכי מתפחדים משום מורד במלכות ואל תשיבני דא"כ היה בדין שיהיה מנהג זה גם בהרוגי מלכות ישראל ואדרבא כ"ש שלא להתאבל אם נהרג בהרוגי מלכות ישראל מטעם זה הא לא ארייא כלל. שאצלנו הישראלים כתר תורה הוא העיקר ועליו אנחנו מצווים לחזקו ולאמצו שלא ימצא עליו שום טוען ומערער כי הוא חיותנו שלא יתבטל בשום אופן אבל כתר מלכות שהיה רק לכבוד ולתפארת ואין דינו דין תורה גמור לא חיישינן להחזיק דינו ולעשות גדרים שלא להתאבל פן יבואו לערער ואם יערערו ויגרום ביטול בכולו או מקצתו מה לנו ולדינו כי תורה צוה לנו משה ואותו דין ומשפט אנחנו מחויבים לשומרו ולגדרו מכל מין טוען ומערער הגורם ב"מ ביטול מאות אחת שבתורה וזאת התעודה בישראל ועל שאר הדברים האנושיים שאינם יוצאים מב"ד הגדול אנו נותנים עורף ולא פנים והוא האמת והוא הצדק שתתעלה: