כרך של רומי · חלק י״ב סימן י״ב

ועתה אודיע לקורא על מה סמכתי בהודאה זאת ותכתב זאת לדור אחרון למען ישמעו ולמען ילמדו מורי הוראה אשר כגילי לתת בים ההוראה דרך ובמקומות בעלי ניחושים כאלו נתיבה ולבם יהיה כשמיר ושית להודות לבני ישראל ולתיקון הדורות דהנה עיקר מטרין אינו אלא אם היו חייבין אנשי החברה לקיים דבריו של מת משום הא דקי"ל מצוה לקיים דברי המת או לא ובהשקפה ראשונה ישר יחזה כי אין הנדון דומה לראיה בשום פנים שהרי כבר כתב הריב"ש סימן כ"ו דכל זה דאמרינן מצוה לקיים דברי המת היינו במה שזכו היורשים מכח ירושתו אבל במה שהוא של אחר אין כאן מצוה לקיים דברי המת וכמו שכתב הרמב"ן. ואעיקרא הם סוגיאות ערוכות למקומותם בארשות"ם וסברא גדולה ופינה אמתית דהא לאו הכי מה כחו של מת לחייב לאחרים בממונם או בגופם דבר מה? זה לא חשב אנוש והרב שבות יעקב ח"א סי' קס"ח הביא על פינה זאת ראיות מופתיות מפשטי המקראו' דיוסף ודבית הרכבים וכתב דלא מצינו בשום פוסק שמצוה לקיים דברי המת בשאר מילי אפי' בצואת אביו ואמו עד דהוצרכו הש"ס והפוסקים לומר. מכבדו במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו אומר כך אמר אבא מארי וכו' ולא קאמר דחייב לקיים צוואתו יעוש"ב שהעלה שאפי' נשבע הבן בת"ך לקיים צוואתו עכ"ז אמרינן כל זה עשה כדי שלא תטרוף דעתו ועיין מחנה אפרים בתשו' ראשונה שהעלה להתיר השבועה והסכים עמו הרב תנא בעל מש"ל ז"ל. ותמהני עליו שלא נסתייע מר מכל השרשים הגדולים האלה המובאים בתשו' הריב"ש והשבות יעקב ז"ל ולא הזכירם ולא העלם על דל שפתיו והם הם עיקר מטריה ולא בדרך גוזמא וכמעט דלה מים מבורות עמוקים כאלו היה מקום לחול לצוואה זאת והרואה ידאה כי נדונו הוא נדון אחד עם אותו של הרב שבות יעקב. איך שיהיה נמצא הדבר מבורר דעיקר דין מלד"ה היינו דוקא בשלו ולא בשל אחרים וגם הכא מה כחו יפה של מת הזה לחייב לאחרים ליכנס אפי' בס' ריח חולי ודיבוק? הא אין לך מצוה כשל אחרים גדול מזה ועוד הנני יוסיף להפליא ולומר דאפי' אין ריח נזק לא בגופם ולא בממונם של אחרים ע"י צואת המת עכ"ז לית דינא דמלד"ה בשום אופן שהרי מלבד דהכי משמע מתשו' הריב"ש והרב שבות יעקב ומראיותיהם הנאמנות כיעוש"ב דאי הכי לימא תלמוד' דחייב הבן לקיים צוואתו של אביו אם אין לו נזק גוף וממון? ומדלא השמיעונו דין זה הוברר להדיא דדין מלד"ה אינו אלא בענין הנוגע לגופו ולממונו של מת ותו לא ובר מן דין בלאו הכי הוא תלמוד ערוך בכתובו' דק"ג דמכל צואות רבינו הקדוש המובאות שם אין גם אחת שנוגעת לאחרים כי אם על גופו ועל ביתו ואפי' מה שציוה גמליאל בני נשיא היינו משום דהנשיאות ירוש' הוא. מדכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו וכיון דממלא מקום אבותיו הוה ביראת חטא א"כ היה יכול בחייו לגזור אומר ולומר. גמליאל בני נשיא כאשר המליך דוד לשלמה בנו בחייו נמצא דגם צואה זאת הוא ציוה בדבר שלו ולא של אחרים. וראיה לדבר דרבי חנינא בר חמא לא קיים צוואתו לישב בראש ואי ס"ד מצוה לקיים דברי המת גם בשל אחרים מאי האי דקאמר לא קיבל משום דר' אפס היה גדול ממנו ב' שנים וכי בדידיה תליא מילתא? והלא צוואת רבינו הקדוש קא מקיים? ורבינו הקדוש ידע דר' אפס גדול מר"ח ב' שנים ועכ"ז בחר בו בשביל רוב חכמתו ועומק פלפילו דאי משתכח תורה מישראל הוה מהדר לה בפלפיליה וכדלקמן באותו עמוד וא"כ אחרי דהיה כ"כ גדול בחכמה מר' אפס צוואת רבינו הקדוש תבא ותכריע במלד"ה ובטל חסידות זה שהיה גדול ממנו ר' אפס ב' שנים? אלא ודאי דבענין הנוגע לאחרים אפי' בלי שום נזק גוף וממון לית דינא דמלד"ה בשום אופן ואפי' שע"י קיום צוואה זאת מתכבד המצווה והעושה יותר עכ"ז לית ריח מצוה בדבר וכיון שהענין כן הוא במקור הדין ע"ז שפיר עבד ר"ח דלא קיבל כי היה הדבר בידו למחול והוא ברור. (ועיין ירושלמי פ"ד דתענית שנראה בה טעם אתר למה לא נתמנה בימיו של רבי והמנין כולו משונה ממה שהוא בבלי ונתלשה קצת הראוה ודוק) וכבר ראיתי להרב יד"מ דכ"ך ע"א שהביא ראיה זאת וכתב עליה דראיה נכונה היא אלא שקיצר הרבה במקום שאמרו להאריך ודוק וכ"ז אני כותב אפי' אם יהיה נחת רוח למת גופיה בצוואתו ולא מטא למת שום נזק כ"ש בנדון שלפנינו שלפי מה שהעלינו בכל האמור בעיקר הפס"ד של מים חמים למת בזה"ז שמשהין המת ליום ולילה עד חצות שמלבד שאין לו תועלת אלא אדרבא נזק גמיר גם לו גם לאחרים כגון דא ודאי כל האומר דנאמרה כזה מלד"ה אינו אלא מן המתמיהין ודמי כדלא גמר שמעתתא ומדין מי שציוה שלא יעשו לו מצבה שהביא הר' חיים שאל ח"א סי' ע"א או' ו' יוצא דיננו בק"ו דהשתא ומה התם מפני שיש סוד ותיקון לנפשו כמצבה לפי דברי האר"י ז"ל שלא נזכר ממנו החכם המצוה פסק הרב שלא יעשו כצואתו הכא דרחיצ' חמין לפי שינויי מנהגי הזמנים דהוא נזק גמור גם לו ולאחרים לא כ"ש והוא ברור: