כרך של רומי · חלק י׳ סימן ל״ט

ואחר שעלה בידינו בירור דין זה כביעתא בכותחא נקיטנא רשותא מנייהו דרבנן הבאים על החתום בדין עסק וכאחים וכרעים בלי שום קנטור חלילה! אמינא ולא מסתפינא אחרי אלף גלגול מחילות שבנדון זה במקום שעמדו לא ישבו וכל זה גרם להם שלא למדו הדבר בשורשו. ועכ"ז אמינא אישר לרב רחומאי יוסף יפה טוה"ר נר"ו מב' צדדים האחת כי באמת אני ראיתיהו ועמדתי על תילו ואין לו כי אם סידור שני גזירי. ומן התלמוד הוא כמו גלמוד. ומן שאר הפוסקים הוא כאחד הריקים ובאמת אמרו אין אומן בלא כלים ואין חכם בלא ספרים. וזאת שנית דעכ"ז כיון הלכה לתלמיה וביאר דברי הש"ך ז"ל קרוב לאמיתותן הגם שנראה כמתנבא דהנה מ"ש תחילת דבריו ביאור דברי מור"ם ז"ל בסי' ש"מ ברגול לעשות עבירה דהתם מיירי בדוקא דגלי אדעתיה שאינו רוצה בתשובה והביא ראיה מעובדא של הגמ"ר בהא ודאי אמינא ליה דניבא ולא ידע מאי ניבא דבאמת האי רגיל כך. יתפרש באופן דהוא פורק עול תורה ומצות בלי הנאה כמו אוכל נבילות ושביק היתרא ואכיל איסורא דאין לו שום הנאה. וכן נדון האשה שהביא המרדכי דלא היתה לה שום נחת רוח בעת מותה לעבור על האלה הגדולה ההיא ועל ירושת הבעל דאורייתא ולא שייך שום לתיאבון באופן זה כלל. וע"ז דינו בפורש מד"ץ דהוא מומר גמור דאין מתאבלין עליו אפי' מן הסתם כיון דהוחזק לפורק עול תורה ומצות אם לאיש עדים כשרים שחזר בו ומדברי רב אחאי נר"ו הנ"ל שכתב דוקא שקורא בגרון כמו עובדא דהמרדכי הוא דאין מתאבלין עליו אבל כל היכא שבשעת מיתה מעשיו סתומים אפילו רגיל בעבירה אמרינן מסתמא הרהר בתשובה וכו' נראה להדיא דס"ל דכל רגיל בעבירה אפי' שביק היתרא ואכיל איסורא כל שבשעת מיתה מעשיו סתומים מתאבלין עליו. וזה באמת אינו דדוקא רגיל בגזל ועריות דיש בו טעם מספיק שאינו להכעיס וכעובדא דאבשלום הוא דמתאבלין אבל שביק היתרא ואכיל איסורא וכן נדון האשה שהביא המרדכי שהיא מזידה בשעת מיתה דליכא תיאבון לא אמרינן מסתמא הרהר בתשובה. אלא בעינן בירור ככל פורש מד"ץ. וכבר אני מבין שכונת רב רחומאי נר"ו דמ"ש רגיל לעשות עבירה כוונתו כגון גזל ועריות וכן אני רואה ממה שהביא סיעתא לדבריו מדברי הש"ך ז"ל מתחילת דבריו בגנב וגזל וכו' דמזה נראה דמ"ש רב רחומאי נר"ו למעלה אבל מי שמעשיו סתומים אפי' רגיל בעבירה. הוא על אופן זה ממש ואם לזה כיון שפיר כיון. אבל לא היה לו לכתוב לא למעלה אותו הלשון גלי אדעתיה שאינו רוצה בתשובה. וגם כן לא למטה היה לו להביא ולרשום לשון הש"ך במ"ש בסוף דבריו אבל רגיל וכו' נראה דהיינו בשלא התודה וכו'. דמה דמות יערוך רגיל זה עם רגיל דקא משתעי ביה רב רחימאי נר"ו. כאלו דין אחד להם וזה אינו דזה הרגיל דבסוף דברי הש"ך ז"ל בעינן ודאי מתודה ולא תלינן מסתמא כיון דהוא דין פורש מד"ץ. ובזה נתן מקום להטעות לחכמי מארכיש יע"א הע"י להקשות לו באמרם אליו ואי אמרינן מסתמא הרהר מאי קאמר הש"ך בשלא התודה אימור הרהר בתשובה וכן הקשו לו מפורש מד"ץ דאומרין לו התורה משמע דהוא בפירוש ולא אמרינן מסתמא. והא ודאי אם היה מפרש דבריו רב רחומאי נר"ו דהאי מסתמא הרהר בתשובה דקאמר היינו על רגיל בגזל ועריות שנפשו של אדם מחמרתן ולא ברגיל בשאר עבירות שדינו כלהכעיס דבאלו דוקא הוא דבעינן וידוי בפירוש ושפיר ראיה מהרוגי ב"ד. אבל לא כמו בנדון שלפנינו באשה הנחשדת עם גוי שעל זאת אפי' היתה החשדה אמיתית ר"ל מעשה מפודסם עב"ז ביון שהיתה מקימת דת יאודית לכל דבריה אמרינן עליה מסתמא התודית. שעליה הוא דן רב רחומאי נר"ו וא"כ מאי מקשים לו חכמי מראכיש הע"י מהרוגי ב"ד ופורשים מד"ץ לנדון האשה הזאת דנדון האשה הזאת שאני בלי ספק וכמ"ש רב רחומאי נר"ו ואם יש תרעומת עליו שלא ביאר דבריו וכתב דברים שאינם ראוים אליו. עכ"פ הדין דין אמת בלי ספק. ולא היה לחכמי מארכיש הע"י לתלות דין האשה הזאת מפני שהוא חשדא בעלמא הא לאו הכי דעתם להיות דינה בפורש מד"ץ בהא ודאי שפיר השיב להם רב רחומאי נר"ו בדברות שניות דאם בדבריהם דמ"ש מור"ם בגנב דמתאבלין היינו דהתודה בפירוש א"כ מינה דמ"ש מדן אח"ז אבל הפורשים מד"ץ וכו' אין מתאבלין עליהם הוא אפי' דחזרו והתודו את עונם קודם מיתתן וזה ודאי אינו וכמ"ש להם רב רחומאי נר"ו דאין לך דבר שעומד בפני התשובה. ולא היה לו להביא להם מזה דוקא כי אם מעיקר הסוגיא דפר' נגמר ומדתני רב שמעיא יכול אפי' פירשו אבותיו מד"ץ ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו. ואוקימנא ביבמות דכ"ב כדאמר רב פנחס בשעשה תשובה וזאת ראיה שאין אחריה תשובה דאפי' בפורשים מד"ץ אם חזר מתאבלין עליו. והאמת עם רב רחומאי נר"ו אלא דגם בפעם הזאת בדברות שניות אלו תקע עצמו לפרש רגיל שפסק מור"ם בסי' ש"ם דגלי אדעתיה שאינו רוצה בתשובה והם דברים טפלים מבלי מלח. והיה לו לברר הדברים בשורשן ולא לכתוב דברים היוליים מסברת הכרס וכן לא יעשה בין פוסקי הלכות ומה גם דמשמע מהם דאפי' שאר עבירות דשביק היתרא ואכיל אסורא אמרינן ביה מסתמא התודה וזה אינו ודאי וכאמור ומדובר ומפורש לעיל. והיותר תימא ושאיני יכול להלום דבר זה הוא מ"ש בסוף דבריו על מה שהביאו לו חכמי מראכי"ש יע"א מהרוגי ב"ד דבעינן וידוי מבורר כתב וז"ל לאו ראיה היא דאיכא למימר אה"ן מסתמא אמרינן עשה תשובה בשעת מיתה וכו' עכ"ד ואשתומם על המראה היכי אומר דבהרוגי ב"ד אמרינן מסתמא התוד' ומאי אהניא כל שלא היו מתאבלין עליהם אפי' היו מתודין בפירוש ומדיליהו וכטעם האמור דנגמר דינו בב"ד ונתחייב ברשעתו שאני דלא אתי וידוי דברי' שסוף סוף הוא ספק גמור כי בוחן לבות אלהים צדיק ומוציא מודאי רשעותו וע"ז לעולם אין מתאבלין עליהם בשום אופן. ומינה דכל זה דאמרינן מסתמא התודה בשאר עבירות או התודה בפירוש בפורשים מד"ץ שמתו על מיטתן היינו כדי ליטמא ולהתאבל עליהם וכמו שאמרו בגמרא וא"כ הרוגי ב"ד מאי מהני לן לומר מסתמא התודו כל דאין מתאבלין עליהם כל עיקר אפילו התודו בפירוש וכדינא דמתני' פ' נגמר והוא פלא על רב רחומאי נר"ו דכמו דפתח לא סיים שהרי כבר כתב למעלה דבפורשים מד"ץ כיון שיצאו מן הכלל בודאי לא אמרינן בהו מסתמא התודו ובעינן בפירוש. ואחר שכיוון אל האמת הזה מה לו לדחות ענין הרוגי ב"ד במסתמא התודו ומאי אהני בזה תפוק ליה שהרוגי ב"ד היינו פורשים מד"ץ כיון דנגמר דינם ונתחייבו כדי רשעתם בב"ד אפי' התודו בפירוש ומדיליהו תו אין מתאבלין עליהם כמו פמד"ץ שמתו על מיטתם מתוך רשעתם ממש לא נופל דבר. לא כן רגיל בעבירה בגזל ועריות כיון שלא יצא מן הכלל אמרינן בהו מסתמא התודו וכנז"ל באורך כללן של דברים שכולם למדו ענין זה כחותה על הגחלים וחכמי מראכיש הע"י אחר המחילה רבה לא דקדקו כלל בכל ענין זה ובפרט שדברי הש"ך הניחום כס' החתום ובלבלו לנו כל סברות הראשונים אשר מימיהם אנו שותים לפי היסוד שלהם דבכל רגיל בעבירה (כנדון האשה הזאת שאנו עסוקים בעינינה) הוא כפורש מד"ץ ואם כדבריהם איך יתיישבו להם פסקי מרן ומור"ם למקומותם בארשות"ם ודברי מוהר"ם ודברי הגמ"ר ודברי הרא"ש ודברי הש"ך והוא פלא על יופי חכמתם באמת וידי"ן הפוסק נר"ו אמת דיש להעיר עליו הרבה וכאמור לעיל שכמעט במקום שעמד לא ישב עכ"פ הדין דין אמת. וכמעט פי' דברי הש"ך קרוב לאמיתותן ומה ישר בעיני החכם השלישי המכריע המעלות לדוד נר"ו דעכ"פ נרגש בדברי הרב הש"ך ז"ל בתחילתן וסופן ועוביין והיקפן ולא נתיישבו לו והניחם בצ"ע כי לא היה לו שהות. ואשר טוב עשה יותר מלהניח מונחים סותרים בדברי הש"ך ז"ל מניה וביה ומעיקר הדין אשר בידינו. לכל אפיא הנה גם הוא במחי"ר לא דיבר נכונה לפרש במ"ש מור"ם דאין מתאבלין שר"ל אין מתאבלין אם רצו הקרובים שלא להתאבל אבל אם רצו מי מעכב? ובמחי"ר שגגה גדולה היא דאם דינם שלא להתאבל עליהם הוא מטעם באבוד רשעים רנה א"כ מן הדין אינם יכולים להתאבל עליו אלא אדרבא אוכלין ושותין ושמחין. ומענין מאבד עצמו לדעת שהוא ממקום שבא משם ראיה וזה ברור מאד ואינו צריך ראיות. (ועיין בפסק מאבד ע"ל ששם הארכתי עוד ורמזתי מתשו' זאת ואכמ"ל עיי"ש:)