כרך של רומי · חלק י׳ סימן ט״ו

הנה אל ה' ויאר לנו. כי עיקרא דהאי מילתא שורשה פתוח בפר' נגמר דמ"ו אמר עולא אמר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה. אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינן היו בה (בעיר הנדחת) קדשים קדשי המזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו. והוינן בה קדשי מזבח אמאי ימותו כיון דאקטול הויא להו כפרה לאו משום דאמרי' הואיל ונדחו ידחו. א"ל אביי מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה (בתמיה) מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה דתני רב שמעיא יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו. (ופרש"י יטמא להם במותם ת"ל לנפש לא יטמא בעמיו בעושה מעשה עמיו יטמא לו. ואם לאו אל יטמא לו אפי' לשארו אלמא לא כיפרה מיתתו אם לא חזר בו ע"כ). א"ל רבא מי קא מדמית נהרג מתוך רשעי למת מתוך רשעו. מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קא מיית לא הויא ליה כפרה. נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה קא מיית הויא ליה כפרה תדע דכתיב נתנו את נבלת עבדיך וכו'. א"ל אביי מי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד. הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מקטלי לא הויא ליה כפרה. אבל הרוגי מלכות כיון דלאו בדין קא מקטלי הויא להו כפרה (ופרש"י הרוגי מלכות הנך דאומות הרוגי ב"ד עיר הנדחת ע"כ) תדע דתנן לא היו קוברין אותם בקברות אבותיהם ואי ס"ד כיון דאקטול הויא להו כפרה לקברו בקברות אבותיהם (ומשני) מיתה וקבורה בעינן (ופרש"י אם נקברו מכפרת מיתתן עליהם) ולעולם טעמא דקדשי עיר הנדחת משום דהואיל ונדחו ידחו הוא מתיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין עליהם ואי ס"ד כיון דאיקבור הויא להו כפרה ליאבלו בעינן עיכול בשר דויקא נמי דקתני נתעכל הבשר מלקטין את העצמות ש"מ. רב אשי אמר אבילות מאימתי הויא מסתימ' הגולל כפרה מאימתי מכי חזו צערא דקברא פורתא ולכך הואיל ונדחו ידחו אי הכי למה ליה עיכול כשר משום דלא אפשר ע"כ והנה קודם שנבא לחדש דבר מעתה אציגה נא עמך מה שכתוב אצלי בדרשותי ספרי הקטן ישמ"ח לב דקס"ג שהבאתי הך סוגיא כדמותה ופרש"י הנ"ל במה שפירש אלמא לא כיפרה מיתתו אם לא חזר בו וכתבתי וז"ל שם מועתק אות באות וחזי הוית להרב פני מבין ח"ב בפירוש הך סוגיא שכתב על דברי רש"י הללו וז"ל צריך ביאור דמהיכא נפקא ליה לרש"י ז"ל דאם חזר בו דמטמא לו והדרא קדושה לדוכתא נימא דכיון דפירש מדרכ' צבור שוב אינו חוזר לקדושתו ואינו יכול ליטמא לו אף דחזר בתשובה עכ"ד. ולדידי הפעוט מילתא כדנא אינה צריכה לפנים כלל ודברי רש"י על אדני פז מיוסדים הם כיון דתלי הטומאה מקרא דבעמיו בעושה מעשה עמיו דוקא ואי לא לא א"כ כשחזר בתשובה עושה מ"ע קרינן ליה ושפיר מטמא לו. וכמו שכן אמור ביבמות דכ"ב וחייב על מכתו. אמאי קרי כאן בעמך בעושה מעשה עמך (ותי' בגמר') כדאמר ר' פנחס כשעשה תשובה הכא נמי כשעשה תשובה ופרש"י שם דהואיל ושב עושה מעשה עמך קרינן ליה דנהי דעונו עדין אינו נמחק מ"מ מתשובה ואילך עושה מעשה עמך מקרי ע"כ א"כ דון מינה ואוקי באתרין בכהן דיכול ליטמא כיון ששב בתשובה וחזר בו אפי' דעונו תלוי עד אחר מיתה וקבורה דמידי הוא טעמא דנאסר ליטמא לו לאו היינו משום דבעינן עושה מעשה עמך והאי לאו עושה מעשה עמיו. א"כ עתה ששב בתשובה עושה מעשה עמיו מקרי אפי' דעונו תלוי עד אחר קבורה ופשוט. והרב הנז' ז"ל כתב דדברי רש"י הם מיוסדים על אדני הת"כ וז"ל נהג בהם מנהג כזה הרי הוא חולין יכול יהיו חולין לעולם ת"ל בעמיו בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין פי' הרי הוא בקדושתו ע"כ והרב קרבן אהרן ז"ל פי' דכוונת מ"ש בעמו ר"ל בזמן שהעבירה עמו אבל אם עשה תשובה חוזר לקדושתו יע"ש הרי דמקרא נפקא ליה דאם חזר בו מטמאין עליו ומשו"ה כתב רש"י דלא כיפרה לו מיתתו אא"כ חזר בו ע"כ: אשר עפי"ז מקום יש בראש להביא סיעתא מכאן למה שנראה מדברי הש"ך יו"ד סי' שמ"ה סק"ו דכל הפורש מדרכי ציבור דאין מתאבלין עליו היינו דוקא אם לא התודה קודם מיתתו דאין מתאבלין עליו לא כן בהתודה דמתאבלין עליו. ומוהר"י עיאש ז"ל בסי' ש"מ סק"ה כתב עליו וז"ל ודע דכל הכיתות הנז' אין חילוק בין התודה או לא התודה דומיא דהרוגי ב"ד דאע"ג דמתודין אין מתאבלין עליהם דהוידוי אינו מכפר לאלתר אלא לאחר מיתה וקבורה וכן בסתם מתים שמתאבלין אפי' לא התודה דהוידוי אינו מעלה ומוריד לענין להתאבל עליו ודלא כדמשמע מהש"ך יו"ד סי' שמ"ה יע"ש. ולפי מה שכתבתי מדברי התו"כ דקתני להדיא דאם חזר בתשובה הדר לקדושתו א"כ היכא דחזינא דהתודה שפיר מתאבלין עכ"ד הר' פני מבין. ואני שמעתי ולא אבין דאחרי המחי"ר אין הנדון דומה לראיה ודברי מוהר"י עיא"ש ז"ל צדקו יחדיו. דמה דמות יערוך דברי התו"כ שכתב שכשעשה תשו' מטמא לענין אבילות דשניא היא דהתם שאני כיון דעיקר איסורו מלטמא בא לו דוקא ממאי דגלי קרא בעמיו ואמרינן בעושה מעשה עמיו. וא"כ כשחזר בתשובה שפיר מקרי עושה מעשה עמיו ומטמא עליו אפילו דעדין לא נתכפר אלא אחר מיתה וקבורה לא כן באבילו' דהוידוי אונו מעלה ומוריד להתאבל אלא דוקא תלוי בכפרה לפי ראית הרב מוהרי"ע ז"ל וא"כ כפרה לא הויא אלא עד אחר מיתה וקבורה וא"כ שפיר אין מתאבלין עליו אפי' כשעשה תשובה ר"ל שהתודה יען דעדין לא נתכפר לא כן בענין טומאה דלא תלי בכפרה כי אם בעושה מעשה עמיו ותו לא וכיון ששב עושה מעשה עמיו מקרי תכף קודם מיתה ואפי' דהכפרה תליא עד אחר קבורה ועיין למוהרד"ך בית י"א שכתב להדיא דהוידוי לא מהני כלל יעוש"ב והיא נעלמה מעיני הרבנים הנז"ל ומכל האמור חזות קשה הוגד לי במה שראיתי להרב נחלת בנימין דס"ח ע"ד דאחר דהכריע דהמבזה אביו אפי' לאחר מיתה חייב סיים וכתב וז"ל מעתה יפלא על מ"ש בפסחים פרק מקום שנהגו. דחזקיהו גירר עצמו' אביו על מיטה של חבלים והודו לו חכמים והשתא היאך הודו לו הלא היה לחזקיהו בזה חיוב מיתה שהרי מקלל פירושו הוא מבזה ומקלל לאחר מיתה נמי חייב ואיך הודו לו חכמים. וליכא למימר דהואיל אחז אביו לאו עושה מעשה עמך מקרי לא מחייב על קללתו דלא מחייב בקללה כי אם בעושה מעשה עמיו דזה אינו דלדעתי לא מחליקינן בין עושה מעשה עמיו רק מחיים דרואים אנו דעדין לא שב מחטאתו ולכך דלאו פטור עמ"ע הוא. אבל כשמת המיתה מכפרת ודאי ולא שייך לפלוגי בין עושה מ"ע לשאינו עושה כדאמר ר' פנחס כשעשה תשובה אף דמתחי' רשע היה מ"מ עכשיו בתשובתו נתכפר לו והו"ל בעמך הכי נמי מיתתו בתשובתו. ויותר ממה שהתשובה מכפרת מיתה מכפרת א"כ לאחר מיתה לא שייך לפליגי בין עמ"ע לאינו מה שהיה בחיים ותמיד מקלל אביו ואמו חייב מיתה וכו' דאלת"ה איך חייבה תורה מקלל אביו ואמו לאחר מיתה אף דבחיים היו בכלל עמ"ע למ"ד אין מיתה בלא חטא דנפש החוטאת וכו' א"ד יעו"ש. ולדעתי אהמ"ר דבריו נפלאו ממני נפלאות אשר לא נבראו חדא דהיכי קאמר דבתשובה מכפרת הפך דברי רש"י שם באותה דרב פנחס שכתב להדיא נהי דעונו אינו נמחק ועוד דהתשובה היא עם ד' חלוקי כפרה שהיה ר"י דורש וא"כ בזו דאחז איך נוכל לומר דהוי המיתה דומיא דתשובה כאלו אם היה שב בתשובה תשיבתו בלי יסורין ומיתה וקבורה היתה מכפרת הא ודאי אתמהה ואין התשובה מכפרת כי אם עבר על מ"ע ותו לא. וזאת שנית דהיכי קאמר דאם מת עמ"ע מקרי גם בלי תשובה מבוררת דודאי מיתתו מכפרת דאמרי' אפשר עשה תשובה. והרי סוגיא ערוכה וברייתא בדוכתא צווחין בכרוכיא נגד דבריו שהרי אמר אביי במוסכם ובתמיה מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה והחליט מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה ואית מתניתא בידיה דתני רב שמעיא יכול אפי' פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו יטמא לו ובשאינו עושה מ"ע לא יטמא לו אם לא חזר בו וכפירש"י שם הנז"ל הרי דהמיתה בלי תשובה לאו עושה מ"ע מקרי הפך דבריו ממש וסבור הייתי לידחק ולתת מקום קצת לדברי הנח"ב דאפשר דכונתו הוא דבשלמא בענין טומאה כיון דלא אתברר דעשה תשובה לאו עמ"ע מקרי כדי לחייבו בק"ע לעבור על לאו דלא יטמא לא כן בענין מקלל אביו לאחר מיתה דכיון דמידי ספקא לא נפקא דאפשר עשה תשובה בשעת מיתתו א"כ מספק אמרינן שב וא"ת ואל יקלל אביו שמא עשה תשובה ועושה מ"ע מקרי. זה היה נ"ל לתת מקום לדברי הנח"ב הגם שאין דבריו סובלים פי' זה אבל הא ודאי בורכא חדא דלא שייך להחליט חיוב מיתה במקלל אביו מספק שמא עשה תשובה כי אם לומר שוא"ת ולא יקלל (אבל אם קלל ודאי שלא נחייב ראשו של זה הבן מספק גרוע ונפסד כזה וזה ברור כי אפי' העטלפים יראו זה וחס להרב ז"ל שיאמר כן הגם שדבריו קורין בגרון אומרו ותמיד מקלל אביו ואמו לאחר מיתה חייבים וכ"ן ממ"ש למטה כיע"ש) וזהו הטוב והישר ולא מחית איניש לספק חמור כזה שיש בו עונש מיתה וחזקיהו שאני דהודו לו שזה היה לכבודו כדי להביאו לחיי עולם וכמו שעשה ר"מ לאלישע אחר ודי אומרו למחר ימות ויעלה עשן מקברו והוא בזיון גדול לבד האמירה (שהמעשה היה ע"י שמים ואחר מיתתו ובודאי לא עבר כי הוא חפשי מן המצות) אלא ודאי דכדאי הוא המצוה הגדולה להביאם לחיי עולם וליכנס בספק קל גרוע ונפסד כזה ועיין מוהר"דך בית י"א שהביא עובדא דחזקיהו זאת וסיים וכתב ואם לא היה מועיל לו לא היה עושה כן ולא היו חכמים מודים לו וכן הביא עובדא דר"מ הנז' וסיים וכחב וז"ל ונראה דר"מ לזכות את רבו קאמר כן שכששמע למלאכי השרת שאמרו לא לעלמא דאתי ליתי אמר ר"מ יותר טוב שיענש בגהינם ויטול שכרו בעוה"ב ולפיכך אמר מתי ימות וכו' כלומר שאני רוצה לזכותו וכו' שאין סברא לומר שר"מ היה רוצה להענישו ולהכניסו לגהינם א"ר יעו"ש. וא"כ כפי זה אין מקום לדברי הנח"ב כלל ועוד אעיקרא ישוב זה אין לו שחר שהרי בגמ' כבר צוחו ואמרו מת מתוך רשעו אין לו כפרה ונשאר ברשעתו כמו שהיה בחיים ממש תו מי הכניסנו באלו הספקות הפך התלמוד ערוך ואחרי המחי"ר שגגת תלמוד עלתה לו ארוכות גדולה ובנה עליה מצודים גדולים פורחים באויר ואת כל אלה איננו שוה לי את אשר אני רואה במה שרצה להכריח באומרו דאלת"ה איך חייבה תורה מקלל אביו ואמו לאחר מיתה אף דבחיים היה עושה מ"ע למ"ד אין מיתה בלא חטא א"כ השתא שמת נתברר שחטא חטאים גדולים בצנעא עד שגמרו לו מיתה א"ד יעו"ש. והאמת אחרון הכביד והגם כי כל דבריו הם לפום חורפא ולחדודי הוא דבעא הא מיהא צריך לבקש מנוח לכף דגלה ועליה יכרעון חריפי דפו"ם בדת"א. לא כן הכא כי לא הניח מקום אפי' כמלא נימא שהרי אנן קי"ל בכל התורה כולה סוקלין על החזקות ושורפין על החזקות ומעשה באשה אחת שבאתה לירושלם ותינוק מורכב על כתפה והגדילתו ולסוף בא עליה והביאום לב"ד וסקלום לא מפני שבנה ודאי אלא מפני שכרוך אחריה כמבואר בקדושין דע"ט עי"ש והרי הכא האיש הישראלי הוחזק לכשר כל ימיו ועושה מ"ע וא"כ כשמת היכי הוברר שהוא רשע גמור עד שפטור הבן המקללו מחיוב מיתה ואי משום דאין מיתה בלא חטא הא ודאי בורכא היא דאין מיתה בלא חטא אמרו ולא אמרו אין מיתה בלא חטאים גדולים עד שנכריעהו מכח המיתה לכף חובה ולדונו לרשע גמור ואימא שהוא מהמתים בעטיו של נחש ותלי"ת אותו על ע"ץ הדעת טוב ורע על דבר שר"ה כי הוא היתה אם כל חי והוא פלא! והלא דברים ק"ו אם עבר עבירות כל ימיו ובזיבולא בתריתא שב בתשובה עושה מ"ע קרינן ליה ומטמא אפי' דעדין עונו לא נתכפר כלל. כאן שהחזיק בתורת ה' ובמצותיו כל הימים ובשביל איזה חטא או חטאים נגזרה עליו מיתה בשביל זה יצא מכלל עמ"ע? זה לא חשב אנוש והוא פלא באמת איך פה תדבר חכמות תאמר כן ע"כ לשוני מה שפלפלתי בהך סוגיא בספרי הקטן ישמ"ח לב הנז"ל יעו"ש: