כרך של רומי · חלק י׳ סימן י״ד

וכשאני לעצמי האמת אגיד כי לא היה לי חפץ ליטפל בדבר זה מכמה טעמי חריצי אימא רישא כל שהוא עיקר כי שמעתתא בעיא צולותא. ואנא לא כן גר הייתי כאורח נטה ללון ממש אדעתא למיסק לא"י תוב"א. וא"כ לאיש אשר אלה לו היטעם את אשר יאכל לחמה של תורה. וזאת שנית כי באמת לפי סגנון השאלה איני רואה דבעיא העמדה והערכה וישיבה שיש בה סמיכה מאחר כי הוא היה אומר כי אינו אלא חשדא בעלמא א"כ למה חרדו אלינו את כל החרדה הזאת אך מה אעשה כי הצקתני אהבת רב חביבא יוסף עינינ"ו נר"ו. וכן ערכו שיורד ע"פי מידותיו הם הרהיבוני לצאת חוץ ממחיתתי ולעשות רצונו חפצתי והוה תחילת דיבר במטו מינייהו מלכי האמורים בפרשה. אמינא להו כי אל יחר בעיניהם אם לא אטפל בתחילת דברי לישא וליתן בדבריהם דרבנן הע"י כי אחרי המחי"ר ויקירא כל דבריהם הם דקדוקי תורה ודקדוקי ובצ"ק שבסדקי. דוחקים ודקדוקים זה אומר בכה וזה אומר בכה כאלו אין לנו אלא דברי הש"ך ז"ל ונסתם כל חזון לראות מאיזה מעין נבעו ומאיזה מחצב נחצבו דברי הש"ך ומינה לעמוד על עיקר הדין כאורח כל פוסקי הלכות אשר כתלי בית המדרש יוכיחו. וכיון שכן מוכרח אני לבחור דרך לעצמי מרישא דסדרא ע"פי שורשן של דברים ממה שרשום אצלי ובזכרוני. וממילא יצא הדין לאורה ואחרי כן כל הרבנים החתומים עליונים למעלה הע"י כל חד בדידיה יקח תשובתו כפי מידתו כאיש גבורתו וזה החלי בס"ד: