כרך של רומי · חלק א׳ סימן ו׳

ועוד דמצבה היא מיוחדת לעבודה דוקא להם. והכא גם להם הקול הזה אינו מיוחד לעבודה שהרי משתמשין גם לכלי השעות ומה שמיוחד הוא הכלי שמושכין אותו בידים ואין שיעור להכאות כלל כמו שיעורי השעות. א"כ כיון דאינו מיוחד להם אפילו אנו משתמשים ממש באותו כלי כדמותו ואפי' ביד ואפי' כלי שיעור הכאות כאותו פעמון העבודה מותר כיון דלאו מעבודתם קא גמרינן אלא מעלמא גמרינן. והגם שחילוקים הללו הם מבוררים בש"ס ובפוסקים עכ"פ תשורה ה"ן להביא כדמות נדון זה ממש בתשו' הב"ח השייכות ס"ו סי' קכ"ז שנשאל על מה שמזמרים ומנגנים בבתי כנסיות במוסיק"א שמנגנים ומזמרים בבית תפלתם כתב דאין אוסר אלא דוקא באותן הנגונים שהם מיוחדים לגוים מאחר שהוא חק לע"ז וכו' כמו מצבה שאסורה בכל מקום מפני שעשאוה כנענים חק לע"ז. אבל אם אינן מיוחדים נראה דאין בזה איסור דבהא ודאי איכא למימר דלא גמרינן מנייהו עכ"ד. והרי השתא ומה התם בנדון המוסיק"א שסוף סוף אותו קול עצמו הוא העבודה שלהם והוא הנעשה לעבודה שלנו בתפלותינו. עכ"ז כיון שאינו מיוחד להם ר"ל לעבודתם מותר דאיכא למימ' דלא גמרינן מעבודת' אלא גמרינן בעלמא. כ"ש וק"ו בנ"ד דקול הפעמון הזה לאו מיוחד לעבודתם ולעומת זה מה שאנו למדין ועושים כלי והכונה להשמיע קול הזה אינו בתוך ב"הכ ואינו לנו שום עבודה ושום מצוה בהכאת השעות אלא בתכשיטי מצוה וזירוז ואפי' זה אין אנו חייבים בו. כגון דא ודאי לא אמרו אדם מעולם דאיכא ריח איסור בדבר. שהרי איכא כמה וכמה הפרשיות בדבר חדא שאינו הכלי העובד הנקשקש בידים ועוד שטעמו לנו נגלה וידוע. ועוד שאינו מיוחד להם. ועוד שאינו ענין עבודה מה שאנו עושים כדמות המוסיק"א בתפלה. והוא ברור כביעתא בכותחא. והחולק ע"ז ורוצה להחמיר אינו אלא מן המתמהין: