כרך של רומי · חלק א׳ סימן ה׳

ואם ידחה הדוחה לומר דנ"ד אכתי לא אפרק מחולשא ועדין לא דמי לכל האמור ומדובר דהתם שאני במ"ש מוהריק"ו ז"ל דעכ"פ אותו דבר שאנו עושים אם אין בו חד מב' טעמים דהיינו או חק או גאוה. א"כ נמלט אותו דבר מחוקות הגוים וקרא לא קאי עליה וכמ"ש הב"ח הנז"ל. אבל הכא בנדון דידן עם שבאמת ענין כלי מכה השעות נמלט מדין חק ומדין גאוה. עכ"פ כיון שכדמות הקול הזה שמכה בפעמון יש קול כזה שמקשקש ביד ואותו ודאי עבוד' גמור' כחק ודת שלהם והוא בנוי ע"ג כנסיותיהם. א"כ ממילא אנן מחוייבין להרחיק כדמות השמעת קול זה מע"ג ב"הכ. על דרך הרחק מעליה דרכך. ומה לי שאותו הקשקוש הוא בידים והוא לכונה אחדת שהיא עבודתם. ומה לי קשקוש ע"י כלי והוא לכונת השעות. סוף סוף הקול קול לו קול אליו אותו בדומין לו והוא עבודה גמורה בלי ספק. ע"ז נשיב לו ונאמר שמלבד שעם כל מה שכתבנו לעיל תנתק ותמוש גם טענה זאת שהרי לפי כל האמור כל דבר שאינו חק בלי טעם מה שאני עושה אני מוסר בו אף שלהם הדבר הזה עצמו הוא חק בלי טעם ועבודה. כיון דהישראל עושהו מטעם ההכרחי אשר בו גלוי לכל העמים. תו לא משגחינן בעבודתם והוא מבורר מדברי מוהריק"ו הנז"ל ומדברי כל הפוסקי' הלא בספרתם ולא דמי למצבה אשר בחרו בה האבות ואח"ך כיון שהכנעני' עשאוה חק נאסר' דכתי' אשר שנא ה' דמעיקרא אהובה היתה. דהתם שאני כי אני עובד בה כמעשיהם. ע"ז ודאי ראה ה' כי שנואה לעבודה אשר עבדו שם הגוים אבל לא נאסרה לבנות מצבה כדי לישב עליה וכיוצא מאיזה דברים דלאו בני עבודה נינהו. דכוותא בנדון דידן דאם משתמשים הם בקול הפעמון הזה לעבודה. כמו מצבה. אנו משתמשים בו כאופן אחר והיינו לשמוע השעות על דרך מקים מצבה לישב עליה לרוח היום וכיוצא בזה דודאי מותר: