כרך של רומי · חלק א׳ סימן ב׳

תשובה. אל ה' ויאר לנו כי עיקרא דהאי מילתא ארוכה מאר"ש ואם נשתטח בכל מקצוע דין זה דל"ת בחוקות הגוים נצא חוץ ממרכז הכונה ואין הפנאי כי עול הציבור אל שתי קצותיו חובר. אמנם לבא לידי גמר בכל פרטי נדון זה ארח חיים למעלה למשכיל ושורשו פתוח בתשובת הגאון מוהר"ר יוסף קולון זלה"ה בתשו' סימן פ"ח ופסקה מרן ב"י ביו"ד סימן קע"ח ובכסף משנה ריש פי"א מה' ע"ז ומור"ם שם בהגהה והיא תשובת התר לבישת הקפ"א של כוהני הנוצרים. ונתן תרי טעמי קשוט שלא לאסור משום ל"ת בחוקות הגיים וז"ל נלע"ד פשוט דלא לאסור משום ל"ת בחוקות הגוים. אלא מאחד מב' חלקים. האחד הוא. הדבר אשר אין טעמו נגלה כדמשמע לשון חק וכדפרש"י בפי' החומש. שאין להם טעם לדבר. והרמב"ן ז"ל וכו' וכו'. וענין השני אשר יש לאסור משום חוקות הגוים. לפי ענ"ד הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעות והענוה ונהגו בו הגוים. גם זה אסור. ואם הלכה כתנא דברייתא דספרי דקתני. שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני אצא בארגמן וכו'. שהדברים הללו הם דברי שחץ וגאוה ולא כאלה חלק יעקב אלא דרכם של ישראל להיות צנועים וענוים ירשו ארץ ולא לפנות אל רהבים. ואם גם זאת נראה דהינו דוקא כשעושה להדמות אליהם. ולא לתועלת ידועה כדמשמע הלשון הואיל והם יוצאין וכו' אלא ודאי נראה דלא שיך לאסור משום הלוך בחוקות הגוים. אלא היכא שהדברים מראין שהישראל מתדמה אליהם. כגון שעושה מעשה תמוה אשר אין לתלות בעשייתו. אלא מפני חקם כדפירשנו לעיל וכן האומר הואיל והם יוצאים בארגמן וכו' שהוא מכוין להדמות אליהם. אבל בענין אחר לא. עיין שם בדבריו שהאריך בראיות מופתיות כאיש גבורתו. לברר וללבן. דלאו דל"ת בחוקות הגוים הוא דוקא על ב' אופנים הנ"ל או בדבר שאין בו טעם לגוים כלל בעשייתו אלא שנעשה להם חק עבודה. או בדבר שהוא ענין שחץ וגאוה כגון לבישת האדום וחוץ מב' דרכים הללו מותר לילך בדרכיהם. יען שהוא דבר השוה לכל נפש אדם ונצרך להם ר"ל לכל בריות מעשה בראשית. ונכללים כהם ישראלים ואוה"ע. וליכא אפילו שום ריח איסור ומעתה נחזי אנן בנדון דידן של כלי המכה השעות אם יש בו סרך איסור. וכד דייקינן שפיר לית ביה ולא חדא מהב' חלקים הנכללין בלאו דל"ת בחוקות הגוים הנ"ל ויצא הראשון מה שהוא חוק אשד לא נודע טעמו. זה לא שייך בנ"ד שהרי הנחת כלי המכה השעות בבתי כנסיות הנוצרים אינו חוק ודת כלל. ומה שהונח שם הוא לטובת הכלל לידע ולהודיע השעה לכל עובר ושב ולכל הדרים באותה השכונה ואינו עשוי לאסף העם לבית תפלתם. שהרי לאסף העם לבית תפלתם. הרי יש להם אותו הגדול שמקשקשים אותו בידיהם. שבאותו איכא תרתי חדא לאסף העם. והב' שברוב הימים חזר להיות עבודה ממש כנודע ומפורסם. אבל באותו של כלי השעות שאין בו שום אחד מהני תרתי טעמי ודאי מותר גמור. ואפי' היו אותן ההכאות של כלי השעות. לאסף העם לבית תפלתם. עכ"ז מותר. חדא דאינו חוק ועבודה כי אם זרוז לעם לבא לקראת אלהיו. וזאת שנית. כיון דלהישראלי העושהו טעמו ידוע ונגלה שאיש הישראלי אינו עושהו להתדמות ואינו דבר תמוה.שהרי יש לו טעם מפורסם. והוא כי כל שכונת בה"כ העניים והאביונים ידעו השעה ויצא אדם לפעלו וכדומה ודאי דאין לפקפק: