כרך של רומי · חלק א׳ סימן י״ז

ועוד אני אומר דאעיקרא זה אינו ענין תמוה לרבים כלל. והיינו דע"כ לא נקרא דבר תמוה אלא אם שואל אחד העמיק שאלה בדבר שכבר הוא בדמיון כולם לאסור. הגם שהשואל אינו בדמיון מוחלט זה לאסור דאילו היה כן לא היה מסתפק ושואל. עכ"ז כיון דהרבים ונכבדים כבר הוחלט בדמיונם לאסור ומעולם לא נסתפקו בדבר. א"כ לא משגיחינן באותו שואל ואוריי לא מורינן. וזה דקדוק מרן ז"ל שכתב. דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האיסור. אבל אם הגע עצמך שהרבים הם השואלים בנדון דידן שכל העצות של כל הב"כ היו באותה עצה. ונסתפקו אם יכולין לקבוע השעה עם הפעמון המכה השעות. הנה משאלתם ניכר שאין הדבר תמוה בעיניהם. וכבר עלה בדעתם החילוק הגדול בין כלי שעות לפעמונים המזגזגים ביד. אלא כיון שהם המונים לא סמכו על דמיונם ושלחו לדרוש את ה'. באופן בזה איך יאמר דבר תמוה לרבים ואלו היה תמוה לא היו שואלי"ם הולכים בו. ולא היו נכנסים לבית הספק. ובפרט לשלוח מאתם איש הביניי'ם גזבר הק"ק. והוא מאנשי הועד הגדול והוא ברור כשמש כי דבר תמוה יקרא אם ירצו להכות הפעמון על פי טעם מספיק כדי לאסף את העם לב"הכ כמנהג האומות אע"ג דאפשר קרוב לודאי דלפי כל האמור ליכא איסור בדבר דטעמו נגלה וכמ"ש מוהריק"ו ז"ל הובאו דבריו לעיל. עכ"ז איסור גמור הוא להורות התר כזה כי הוא דבר תמוה אשר לא היה לעולמים ובודאי יצא תקלה בעיני ההמון לא כן בנדון כלי מכה השעות וכאמור ומדובר. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כן יהי רצון אמן: