כרך של רומי · חלק א׳ סימן ט״ז

עוד אני מדבר בצדקת האי פסקא דדינא להושיע משופטי נפשו. כי יקום איש אחד לענות בו סרה. ובלשון רכה שוברו עמו. באומרו ראה דבריך טובים ונכוחים. מגדלות מרקחים. כל זה מצד הדין עצמו ומושכלות חכמה אבל עדין איכא למשדי ביה נרגא מטעם אחר והוא דאתה בא להתיר דבר התמוה לרבים אשר לא שמעו ולא ראו הכאת קול הפעמון ע"ג ב"הכ. ונראה להם דבר זה אשר לא היה לעולמים. והלא כבר ידעת מה שפסק מרן יו"ד סימן רמ"ב ס"ק ט' וז"ל יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה לרבים שנראה שהתיר את האיסור ע"כ ועין חתם סופר סימן ש"א. והא נמי דכוותא בלי ספק. הא נמי לא מכרעא כלל ועיקר שהרי כתב הש"ך שם וז"ל הינו דוקא אם מתיר בסתם וכו' אבל אם אומר לשואל טעם לדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיות מתוך הספר מותר עכ"ד. ואני הדל באלפי מצאתי להרב ש"ך ז"ל תנא דמסיע ליה הוא הגאון הרשב"ש בתשו' סי' תקי"ג שכתב וז"ל חכם שהוכרח להורות התר בדבר הנראה אסור וכ"ש בדבר שבערוה דמחויב לחוק ראיותיו בספר מפני ה' טעמים. הא' לפי שיש בני אדם שלא שמעו בזה להתר ומאהבת המורגל ימהרו לתמוה ולהכזיב למי שאומר כנגד דבר המורגל אצלם. ואהבת המורגל יש לו רושם בנפש הסכלים אך לא בנפש המשכילים וכ"ש אוהבי האמת (אמר הפוסק כיוצא בזה כתב הרשב"א ח"ג סוף סי' א' וז"ל וכבר נחלקו עלי קצת מחכמי הדור בזה בדברי פה בלי נתינת טעם וראיה רק שהיה הדבר חדש בעיניהם). הב' שמא ברוב הימים או בערים הקרובות והרחוקות בשמעם את ההוראה בעל פה יחשבו שהמורה התיר את האיסור או את הערוה. ע"'כ מחויב להראותם לדעת כי האיסור הגדול לאסור את המותר או לעגן את המותרת לשוק. אבל המתיר בכל אלו מקיום מצות חכמים. ואם יש מי שרוצה להטיל מום בקדשים כאשר הורגל בעונותינו באומתנו. ע"י כתיבת ראיות ההיתר ימצא תשובתו בצדו. הג' להועיל לאורך ימים אם יזדמן מעשה כזה לכל יצטרכו הבאים אחריו לבקש דבר ה' ולא ימצאוהו וישוטטו בגדרות אולי יוציאוהו. הר' שמא יזדמן דבר שאינו כנדון זה. ומי שאינו בן תורה ידמה לעשות מעשה להתר ויתלו. במורה הראשון בוקי סריקי. וכשיהיו ראיות המורה הראשון על ספר יראו את נידון השני אם דומה בדומה אל הראשון או לא. הה' לקבל שכר על הדרישה להוציא מה שהוא בכח בפועל ולטרוח ולחוק על ספר. והקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר שום בריה. וכ"ש לעושים לשמה. ויודע מחשבות בני אדם הוא הרואה כונתו. ויודע תומתו. כי לא נתכון אלא להוציא לאור משפט את"ד יעו"ש באורך. הראתיך בעיניך אילן גדול וענפיו מרובין דקאי כסברת הש"ך ז"ל דמותר להורות התר בדבר הנראה אסור ואדרבא קאמר דמקיים מצות חכמים אך שיחוק ראיותיו בספר. ואין לומר דלא מיירי בדבר תמוה. שהרי הרואה יראה נדונו שהתיר יבמה לשוק בולד שנולד לה ולד שלם בשערותיו ומת ביומו. והיה על פי חשבונות שכלו לו חדשיו ביעו"ש ועוד שהרי כתב לפי שיש בני אדם שלא שמעו כזה להתר. הרי שהוא דבר תמוה ועוד כתב שמא ברוב הימים ובעדים הדחוקות והקרובות בשמעם את הדבר יחשבו שהתרתי את הערוה. הרי שאין לך דבר תמוה גדול מזה דאי לא היה כותב ראיותיו יחשבו שהתיר את הערוה. ואלו אין דבר תמוה למה יחשבו שהתיר את האיסור ישאלו גופא דעובדא היכי הוה וספרין פתיחו והכל ימצא מפורש ושום שכל ומה כל החרדה הזאת. אלא ודאי דהוי דבר תמוה גדול ונורא. וע"י כתיבת הראיות הותר להורות היתירו ונתקיימו דברי הרב ש"ך ז"ל. וגם בנ"ד אף אם תחשבהו דבר תמוה (מה שאינו וכמו שיבא הרי) אנן בעניותין לא שגבנו מלהביא חבילי ראיות ונכתב בספר. א"כ ממילא דאין לחוש גם מצד זה. האמת דלא נעלם ממנו מ"ש הרב מופת הדור מוהר"י אזולאי ז"ל בס' יוסף אומץ סי' ז' על פסק הרב נודע ביהודה שהתיר דבר תמוה הוא התגלחת כנודע. וכתב עליו הרב הנז' ז"ל דבאופן כזה גם אם יכתוב ראיותיו יורה הרב ש"ך ז"ל דאסור להורות יעו"ש. הנה גם על זה הרואה יראה כי אינו ענין לנדון דידן. שהטעמים שכתב מוהרי"א ז"ל שם לא שייכי בנ"ד. שהרי הוא כתב דהתגלחת כבר פשט איסורו בכל ישראל. ועוד דכל חכמי ישראל לא יודו על דמיונותיו שהרי נראה דתגלחת הזקן היא קדמונית מזמן מרן ז"ל גם מזמן הרב תרומת הדשן ז"ל. אלו הם הב' הטעמים שדחה בהם דברי הרב נודע ביהודה ביעו"ש. לא כן בנ"ד זה יצא ראשונה מה פשט איסורו שייך בנדון דידן כדי שלא נוכל להורות היתירא. אי ממה שלא עשו תיקון זה עד עכשיו אימור דלא איתדר להו וידים מוכיחות. כי עד עכשיו היינו בגלות רע ומר וקול פחדים באזני עם הארץ עד שהיו מונעים לעשות פרסום כזה לבל יחשבום עשירים. לא כן בדורנו כי הטיב ה' חסדו עמנו ויט אלינו חסד בעיני המלך והשרים וחסד ואמת נפגשו. ועוד כי אעיקרא לא דמי לתגלחת בחו"המ שהיו סובלים הצער וכקוצים בעיניהם שיורדים על הזקן וסברו וקבילו ולא גילחו בחו"המ זה רבות בשנים. כגון דא ודאי שייך שפיר פשט איסורו. לא כן בנ"ד וכאמור. באנו לטעם הב' שכתב מוהרי"א ז"ל כי אפשר לא יודו לו חכמי ישראל. אה"ן התם שייך שפיר לא יודו לו שהסתירות כבר נראות בחוש הראות. כי אין לנו כי אם סברת ר"ת. ואחרים חולקים עליו מסתמא. וגם שאר הטעמים כי תגלחת הזקן הוא מחודש אינם וכיוצא מזה. שהרי הוא קדמון ועם כל זה סברו וקבלו גדולי המורים. נמצא דיש צדדין וצידי צדדין לאסור וא"כ החכם עיניו בראשו קודם שיתפשט הוראת היתרא. להתיעץ עם חכמי הדור. אבל כל שראיותיו מבוררות כשמלה בלי חולק. ואינם אלא העתקת הדברים מה שכתוב בספרים דברים כהוייתן באיזה דמיונו' והיקשים קרובים ופשוטים הנראים לכל מבין עם תלמיד מה דמות יערוך אל האמור בשו"ת יוסף אומץ ז"ל אם לא שתאמר כן תקשי ליה תשובת הרשב"ש הנז"ל דכרוזא קרי בחיל כי ע"י כתי' הראיות מותר להורות דבר תמוה אפי' בערים הרחוקות. ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ודאי להגאון הרשב"ש שומעין כי הוא מן הראשונים ומוהרי"א ז"ל לא הביא דבריו ולא דחאם בטוב טעם ודעת. אלא ודאי דגם מוהרי"א ז"ל לא אמרה כי אם באופן הנז' ותשקוט האר"ש אשר מכל זה יש להעיר על הרב מוהר"י אירגאש ז"ל בתשו' הו"ד בס' מים רבים י'"ד סי' טו שכתב על התר בישולי גוים בערמונים שהוא התר גמור ובראיות ונכתב בספר. שהוא מתיר דבר התמוה ולא הביא דברי הש"ך ז"ל ונלחם בו בראיות מופתיות והוא פלא. ומה שנוכל לו' דהתם שאני שהוא מדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכמ"ש המשיג על המחבר שם בסי' י"ז ועכ"ז אינו מתישב ודו"ק: