חוות יאיר · חלק צ״ג סימן ח׳

וכל מ"ש כתבנו משום יגדיל תורה ויאדיר אף כי אינו נצרך לעניינינו אשר עלה נשאלנו כי כל מ"ש הוא לענין ירושה. ושאלת מכ"ת הוא לענין מילי דאיסורא כמו שביאר מכלל דפשיטא לי' דאינו יורש כאומר בני זה ממזר לענין יחוס וא"כ מלתא דפשיטא למכ"ת מיבעי' לי מפני דכבר כתבנו דאומר בפירוש זה בני תו לא נאמן לומר עבדי או ממזר הוא לכ"ע מק"ו דבכור שעיקר ילפותא דנאמנות האב ביה משתעי קרא וה"ה שאר דברים ודיבורים והנהגות שמיוחדי' לאב עם בנו וכנדון של מכ"ת. גם לדעת הטור שרשב"ם ורמב"ן מחולקים מ"מ בכה"ג כ"ע מודים שאחר שזנו ופרנסו במלבושי כבוד בעת שנעשה בן י"ג והשיאו וקרא כמה פעמי' בתוה והחזיקו לכהן בקריאת ס"ת ראשון ובנשיאת כפים שאפילו למ"ש ר"י שלא ידע בזר שעולה לדוכן שהרגישו בו ד"מ והב"ח ובב"ש דצ"א ובשו"ת חוט השני שלי מ"מ בגוי מודים לאע"פ שנימול אם לא טבל כאלו לא מל דק"ל אינו גר עד שימול ויטבול שהרי אין זה לא יליד בית ולא מקנת כסף וא"כ אפילו יתן כל אמתלאות שבעולם אין האב נאמן שאין אדם משין עצמו רשע דלא בכל דוכתי' מהני אמתלא כבגמ' פי' נגמר הדין דמ"ד ע"ב אע"ג דיהבי טעמא מילתייהו. וכ"כ בכה"ג בא"ח סי' נ"ג סי"ח. וע' שו"ת חוט השני שלי סי' י"ז. ומ"ש רמ"י סוף חלק לבוש הבוץ ובב"ש דקי"ז על כהן שכיחש כהונתו ואין לחלק ולומר שאני התם שמכחיש כהונת עצמו משא"כ זה דהאב לא עבד מידי שהרי כשנעשה בר מצוה נפטר מעונשו מ"מ אחר שבנו זה לא ידע מאומה הרי לא נפטר מעבירה שעשה על ידו דעבר אלפני עור וגרע דמכשיל רבים בו שהמה יצאו בברכתו בתורה וברכת הזימון ובכה"ג. ומ"מ ברור לע"ד שגם דבריו לענין ירושה בטלים לא שרירין ולא קיימין. ואין לומר דנאמן במיגו דאי בעי מצי להעביר נחלתו בנתינת כל אשר לו לשאר בניו בלשון מתנה או לומר ששאר בניו ירשו כל אשר לו. דה"ל מיגו במקום חזקה אלימת' כי האי דלא אמרינן ולא אמרינן סברא כזו בפי' היוחסין דאי בעי למיתב ליה כלו נכסי' וכו' דע"ב ע"ב רק דאין חזקה מתנגדת ואליבי' דרבנן ובצריך היכרא יע"ש.